תיאור
המאמרים מתוך ספרו של הרב אליהו כהן במשנתו של מרן.
פקודי ה' ישרים משמחי לב
הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל כותב במכתבו לבחור ישיבה: כנראה שיש לך עצבות, וזה לא טוב להצליח בלימודי קודש, פקודי ה' ישרים משמחי לב, השתדל להתחזק ולגרש מדת העצבות והיה שמח תמיד, כשאדם עושה את שלו לגרש מלבו כל דאגות ומחשבות חיצוניות הרי בזה מתקרב לאור התורה שתכנס ותמלא חדרי הלב. ובמכתב חיזוק לבנו בבין הזמנים כתב: אמא תחי' דורשת ממך שתיסע למעונות הקיץ כדי להבריא ולאסוף כוחות גופניים, ואני מוסיף לעורר ולהתחזק גם במעונות הקיץ בשקידת הלימוד, כי לדעתי העיון והלימוד והחזרה בשמחת הלב מביאים ברכה וחיים גם לגוף (גאון ההוראה ב, 17). ובאגרות החזו"א (ח"ב אגרת ט) כ', התחזק בלימודך והט לבך תמיד אל השמחה אשר מתוך השמחה שורה שפע חכמה ממעל. ועיין אמונה ובטחון לחזו"א פרק ג' אות כ על דברי הגמ' במנחות חי. צהבו פניו של יוסף הבבלי מרוב שמחת התורה על השבת אבידתו.
מרן זיע"א היה מיוחד ביותר בשמחה שאפפה את כל ישותו, לא היה שייך לשמוע מפיו שיעור מבלי להעלות חיוך על השפתיים כל כמה דקות, ולא בבדיחות נבובות ובקטעי הומור חסרי תוכן, כי אם בהברקות מופלאות ובחידודי לשון ומלים מושחזות שנאמרו כלאחר יד, ולמרבה הפלא גם כשהיה מרן נושא דברי הספד היה מתבל את דבריו במעשיות ואגדות ומעלה חיוך על פני השומעים, וכשפעם העיר לו אחד ממקורביו שהרי לא כך אמור להיראות הספד, ענהו מרן זצ"ל: כבר מר חמי אמר לי שאני לא יודע להספיד כי אני מצחיק את הקהל, אך מה אעשה ואיני מסוגל לראות אנשים בוכים (שלהבת יוסף, תקעח)… ובני משפחתו מספרים, כי ידוע היה במשפחה שהזמן שבו מרן שמח ביותר הוא מוצאי שבת לאחר השיעור, וברכותיו היו עולות אז עשרת מונים (קנין התורה, מז). וזכורני כד הוינא טליא שפעמים היה מרן מגיע לשיעורו הקבוע בביהכנ"ס "בורוכוב" ופניו היו נפולות מחמת צערו על דברים שאירעו לו, ופעמים אף שהיה מתאנח לפני שיעורו, אך כיון שהיה מתחיל ופותח את פיו היו פניו לובשות צורה אחרת ומאירות כזוהר החמה והיו דבריו שמחים כנתינתם מסיני. ויש בידי הקלטה משיעורו הראשון של מרן זצ"ל לאחר פטירת הרבנית מרגלית ע"ה, בתחילת השיעור פותח מרן ואומר בקול בכי עצור כי השיעור מוקדש לעילוי נשמתה, אך כיון שהתחיל בדבריו שכח מכל הסובב אותו ומסר את השיעור בשמחה ובפנים מאירות.
לימודו של מרן
גם לימודו של מרן בביתו היה מתוך שירה וזמרה, קולו היה מתנגן בנעימה כשהוא משנן את תלמודו, ופעמים היו נשמעים ברקע הקלטות של שירים האהובים עליו. ובימי בחרותו היה מרן זצ"ל לומד בניגון ערב לפי חכמת המקאמים, עד שאחד מליצני הישיבה היה נעמד מאחוריו ומסובב את ידו כאילו הוא מפעיל טיפ ידני עם תקליטים כפי שהיה מצוי באותם ימים… ועל כך התבטא מרן פעם בשיעורו ואמר כל מי ששמח בשמחתה של תורה גם התורה תשמח בו ויזכה לחכמה בינה ודעת להבין ולהשכיל בדיני התורה ולסייעתא דשמיא כמו שאמרו (מגילה ו:) לאוקמי גירסא שלא תשתכח ממנו סייעתא דשמיא הוא, וכשהוא שמח בתורה גם התורה תשמח בו ויזכה לסייעתא דשמיא לזכור את תלמודו. ולא אחת כשהיה מרן מוצא כסברתו באיזה ספר, היה מרים את קולו בשירה ובזמרה ומוחא את כפיו בשמחה כמי שזכה בכל חמודות תבל. וכה היו דבריו בשיחה לבני תורה (מעדני המלך א' פרק ה'): כשאדם לומד הרבה בהתמדה מרגיש טעם מתוק לתורה, אבל כשלומד ברשלנות, כמו דבר שהוא עליו חוב, אינו מרגיש טעם בלימוד. הדבר תלוי ברצונו של האדם, אם יש לו רצון עז ללמוד תורה מרגיש מתיקות לתורה, 'טעמו וראו כי טוב ה", 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. דוד המלך היה מרגיש טעם בלימודו טעם לשבח טעם דבש, לכן אומר טעמו וראו. אדם חולה מגישים לו לאכול אינו רוצה לאכול ולקחת את התרופות. עד שבא חכם אחד, לקח משמש מתוק, הרתיח אותו עם סוכר ונתן לו כפית אחת לטעום, ראה החולה כי טוב וביקש עוד. כך התורה, אדם שהוא חולה הנפש שלא מרגיש טוב, אינו מרגיש טעם בתורה. אדם שהוא בריא בנפשו מרגיש את טעם התורה. מכריז דוד המלך תטעמו את התורה תראו איך היא טעימה, תרצו עוד ועוד ולא תשבעו.
פעם הייתי מדבר על פסוק "מתוקים מדבש ומנופת צופים" כמה התורה טעימה, אחרי הדרשה, בא אלי חצוף אחד וטען, "כבוד הרב דיברת שעה שלימה, אני לא טעמתי לא דבש ולא נופת צופים". אמרתי לו, "כנראה אתה חולה מעט, שאינך מרגיש טעם דבש… תהיה בריא ותרגיש שהתורה היא דבש". לא כל אחד מרגיש שהתורה היא דבש, ככל שהוא יותר פיקח ונבון מוצא את טעם התורה טעם דבש. המתמיד ושוקד על התורה, ימצא טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, על ידי שידע ויהיה תלמיד חכם (וראה עוד במעדני המלך ח"ג).
וכעת לענייננו, לפני כחמישים שנה הגיע לישיבת פורת יוסף בחור חדש בשם מאיר שלום כדורי שנתגלה כבעל כשרונות אדירים וזכרון מופלג, עד שראש הישיבה הגר"ע עטיה התבטא עליו "הנה חכם עובדיה השני", ואף מרן זצ"ל קירב לאותו בחור והיה מעודדו ומזרזו לשקוד על תלמודו בעמל וביגיעה, אך הלה מתוך בטחונו בכשרונותיו המופלגים היה יושב רגל על רגל ולומד בעיון בעלמא ללא עמל וטורח, והנה לא ארכו הימים ונודע לראשי הישיבה כי בחור זה אין תוכו כברו והוא נתפס עובר בשאט נפש על מצוות התורה, ובטרם ישפיע על שאר הבחורים ביקשו שלא יהיה לאף אחד משא ומתן עמו, כשראה כך כי אין איש שם אליו לב, זרק את כיפתו בהתרסה ויצא מבית המדרש שלא על מנת לחזור. נודע הדבר למרן זצ"ל והוא רץ אחרי הבחור ולקחו לביתו ששכן אז ברח' אלקנה וישב לילה שלם לדבר על לבו שלא יעזוב את התורה והמצוות, בבוקר עלה מרן לביתו תשוש וחיור וכמעט נפל למשכב מרוב צערו על בחור זה שהחליט לצאת לתרבות רעה. לימים התבטא מרן ואמר לבניו, היודעים אתם מפני מה בחור זה שנה ופירש? מחמת שלא למד ביגיעה ולא היתה לו אהבת התורה! (וראה במעדני המלך ד).
ואכן הצדיק ר' שלמה בלוך כותב משם הגאון רבי ישראל סלנטר, כי מה שנמצא בעוונותינו הרבים במדינת ליטא שלומדים לימודים חיצוניים, כי יש כמה שלומדים מאות דפי גמרא עם תוס' ויודעים רק מה שכתבו התוס' "ואם תאמר ויש לומר, ואם תאמר ויש לומר", אבל אינם יודעים המתיקות מה סברו בקושיא ומה חידשו התוס', ואינם מרגישים אפילו טיפה מן הים מחכמת ומתיקות התוס', ולהבדיל אלפי הבדלות בלימודים חיצונים, מעט החכמה שיש בהם הוא מפורש ובולט ומרגישים זאת תכף ומיד, כי אין בהם שום נסתרות (ס' הצדיק ר' שלמה עמ' רלז)!
מכח דברים אלו, היה מרן מרבה להזהיר ולהזכיר לחנך את הילדים מתוך אהבה ושמחה, בתיאוריו החיים היה מצייר את העונג והשמחה המצפה ללומדי התורה בעולם הבא, יותר מכל תענוגות תבל, וכפי שפעם גילה מרן מהרהורי לבו ואמר (מעדני המלך א', פרק ד) "הייתי בכמה מסיבות של מלכים, נשיאים וראשי ערים, ולא היה לי בשום פעם הנאה כמו הנאה של שעה שאני לומד, שום הנאה! היו מסיבות יפות עם כל מיני מאכלים, משקים ופרחים, אבל מעולם לא היה לי קורת רוח כמו כשאני לומד. התורה היא ממש 'מתוקים מדבש ונופת צופים'!"
וכך היו דבריו של מרן באחד משיעוריו לפני כעשור שנים: צריך לאהוב את הילדים הקטנים ולחבבם, ולקחת אותם בטובות. לא כמו אותם אנשים שפניהם זועפות תדיר כבתשעה באב, תשעה באב יש רק יום אחד… אם ילדו ילד טוב שלומד תורה, יחבקהו וינשקו כמו יעקב אבינו ע"ה (בראשית מח, י) 'ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם', יתנהג עמם יפה, כל מלה תהיה שוה מרגלית, ירצה אותו בדברים מתוקים באהבה ובחבה. כך יהיה לילד כח להתרומם, בראותו שאוהבים אותו, ובפרט כשהוא יקבל ציונים טובים יתעודד ויהיה לו חשק לעמול ולשקוד להיות תלמיד חכם, ולילך מחיל אל חיל. זו הדרך הנכונה! יש הורים שאינם יודעים לחנך, צועקים ומבזים ומביישים את ילדיהם, לא זו הדרך! אם יראו לילד פנים זועפות, הוא יחשוב 'כאשר אבדתי אבדתי', לא ארויח מאומה אם אתנהג יפה. בספר אחד, שאיני רוצה לומר את שמו, מובא על רב גדול אחד בבלי שהיה להם בן מאורס, ובליל החופה נפטר וקברו אותו. ומובא שם שבשבעה עלו לקברו ובכו באומרם: "אנא סלח לנו שלא נהגנו עמך כשורה, היינו צועקים עליך ומבזים ומשפילים אותך, אנא תסלח לנו". למה צריך לבקש סליחה? למה לא להתנהג טוב בחמלה וחבה, וכי הילד חמור שצועקים עליו? צריך לחבבו כדי שיהיה לו כח וחשק ללמד תורה במרץ. יחבק אותו ויתן לו סוכריות ושוקולד ומגדנות, כך יפתח שכלו בראותו שיש שכר לפעולתו, ומשתלם להיות תלמיד חכם, ילך מחיל אל חיל, כך מחנכים! ההורים שצועקים ומייסרים בשוטים ועקרבים, לא זו הדרך! כך מתנהגים אנשים חסרי שכל!
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.