תיאור
בין הורים וילדים יש קשיים נפוצים, לעתים הסיבוכים דווקא כאן מתחילים. הבה נגלה יחדיו הדרכים, כדי שגם זאת נוכל להנעים.
ניטרול מטיטול
לסבתא של בעלי, עליה השלום, הייתה עובדת זרה 'תוצרת' נפאל. זו סיפרה פעם בעברית עילגת, שאצלם נוהגים לגמול כבר בגיל חצי שנה.. גם אני התקשיתי להאמין, אבל יחד עם זאת עלה בדעתי להפוך זאת לתהליך גמילה שיתאים גם לנו… לפיכך, אני שוקלת לפנות לרשם הפטנטים לשם הוצאת פטנט רשום, בו כבר ממש משעת הלידה יהיה לתינוק מכשיר מיוחד. ברגע שיש משהו באופק, הטיטול ינגן, יהפוך בין רגע לסיר עם תמיכה ובמקביל תישמע הקלטה של האם: "כל הכבוד.. ילד גדול!". מה דעתכם? נשמע מעניין? מלהיב?… או שאולי, במחשבה שנייה – עדיף שאוותר?…
מצד שני, ניתן לשמוע באופק גם קולות אחרים ואף הפוכים: "אצל סבתא שלנו היו גומלים בגיל שנה, איפה אנחנו ואיפה היא? הילד שלנו כבר בן ארבע ואנחנו עוד לא בטוחים שהוא בשל".
הורים רבים שואלים את עצמם מהו הגיל המתאים לגמילת הילד מעשיית צרכיו בטיטול. לאמתו של דבר, זה תלוי במוכנות השכלית, המילולית והרגשית של הילד גם יחד! הגיל הממוצע להתחיל הוא 24 חודשים (מעין פשרה בין הסבתות להורים המתלבטים), כשבדרך כלל בנות מוכנות לכך לפני בנים.
מדיבור למעשה, אני פונה לאותם זריזים שכבר מוכנים לעבודה. ראשית, שימו לב שלא להתחיל בכך כשהילד אינו חש בטוב, אחרי לידת אח חדש, מעבר דירה, או כל שינוי קיצוני אחר. (בשל העובדה שיש כאלה שכל יום יש אצלם שינוי קיצוני אחר, אני ממליצה להם להתחיל ביום ב, בין השינויים הקיצוניים למיניהם, בשעה 17:47 בדיוק…)
בנוסף, חשוב שננסה להבין מיומנויות שעל הילד לרכוש לצורך הגמילה. התינוק בתחילת דרכו, נולד חסר יכולות לשלוט על צרכיו באופן עצמאי, הן מבחינת שכלו והן מבחינת גופו. יכולותיו מתפתחות עם העלייה בגיל. לפיכך, גמילה מהווה תהליך משולב של התפתחות תקינה ולמידה. על הילד לזהות את הצורך להטלת השתן ולפתח את היכולת לעצור את עצמו עד הגעתו לפינוי באסלה. עליו ללכת ולשבת ללא עזרה, להוריד בזמן את הלבנים. מבחינה מילולית עליו להבין מושגים כסיר, שירותים, יבש, רטוב וכדומה… וכן, להצליח להצביע על איברים בגופו המעידים על הצורך להתפנות.
אנו כהורים יכולים לעזור לילד בכך. כאשר הילד מתקדם בתהליך הגמילה ומצליח, רצוי לתת לו תגמול בסמוך לעשייה. הדבר יעודד את הילד וידרבן אותו להמשיך הלאה במאמציו. התגמול יכול לבוא בצורה של חיבוק ונשיקה, מילה טובה או מתן פרס. (רצוי לגוון את החיזוקים כדי שלא יאבדו מיעילותם.)
גם לחלק ההזדהות של הילד עם הוריו והחיקוי שלו אותם ישנה משמעות. לילד רצון להידמות להוריו ולהיות כמותם, גדול וחזק. הליכה לשירותים היא דבר הנעשה בצנעה ולפיכך אינו מאפשר חיקוי כמו דברים אחרים. לכן, רצוי בתחילה להראות לילד רק ב" כאילו", לשבת על האסלה עם הבגדים ולשתף את הילד באותה הזדמנות בהורדת המים – מעין משחק חווייתי.
פעמים, כאשר הילד "מפספס" ההורים כועסים, לעיתים הילד מתנגד ואז הוריו מתרגזים עוד יותר. "איפה הילד הגדול?" " אתה עושה ממש כמו תינוק!" אני פונה לאותם הורים, מתוך הבנה לקושי אותו הם חווים. זה באמת מעצבן, מתסכל ואפילו דוחה. צריך שוב ושוב לנקות, להחליף בגדים, לכבס וכדומה… הריח גם לא מי יודע מה… בכל זאת, עדיף להימנע מאימון לרכישת הרגלי ניקיון על ידי כפייה ועונש. אלה משיגים אמנם תוצאות טובות, אך לטווח קצר! לטווח ארוך יותר הם עלולים אף להזיק! הדבר עלול להביא להחמרה בהרטבה ולהפרעות בעשיית צרכים. רצוי מאוד שתהליך הגמילה ייעשה בסך הכול בצורה חיובית המלווה אף בהנאה ובחוויה של הילד. החלק החווייתי של הגמילה מתחיל עוד לפני ההיכרות עם הסיר. נלמד למשל מאמו של חיימק'ה, שעל מנת ליצור אווירה נחמדה לקראת הגמילה, לקחה את בנה ל"מחסני השקל", אפשרה לו לבחור פרסים שונים, בשביל הילד הגדול שיצליח לעשות בסיר… אמו של חיימק'ה גם המשיכה את "מסע הקניות" לכיוון צרכניית "עזרה ואחווה", שם בחרה עם חיימק'ה את הלבנים שהוא אוהב לקראת המאורע החגיגי.
בכל זאת, במקביל לחלק החביב והחווייתי, ההורה אמור להיות גם בעל סמכות רגועה כלפי ילדו. במצבים בהם ההורים מתקשים בנתינת משמעת וגבולות באופן כללי, בצורה מאוזנת, ברורה ורגועה גם יחד, ייתכנו קשיים גם בתהליך הגמילה מהטיטול. לפיכך רצוי לקבל כלים מתאימים, לבניית הסמכות ההורית בצורה הנכונה, עוד לפני שמתחילים את תהליך הגמילה.
בסמכות רגועה כזו, אני מתכוונת שהילד נמצא במצב של קבלה מהוריו, כשההורה אומר לו לעשות דבר מה הוא בדרך כלל שומע. כך אם ההורה יבקש מהילד לשבת על הסיר 3 דקות הילד עושה זאת בפשטות וללא מאבקי כוח. כאשר כן ישנה מציאות של מאבקי כוח בין ההורה והילד – לא רצוי להתחיל את הגמילה, כי אז הילד עלול להשתמש בלכלוך ובהרטבה כ"נשק" מול ההורה. לעיתים, כשיש כעסים ומאבקי כוח שכאלה, הילד יכול גם לפתח עצירות שעלולה, חלילה, להתפתח בהמשך לבעיה פיסית וכן לבעיה של אנקופרזיס, עליה אפרט בהמשך. במקרים מעין אלו חשוב קודם כול לפתור את בעיית הכעס ואחר כך לגמול.
גם העקביות בתהליך הגמילה חשובה מאד. לאחר שההורים בוחרים להשתמש בסיר או באסלה, לא רצוי להחליף ולשנות. שינויים יאטו את התהליך ויתסכלו את ההורים.
חשוב שתהיה הסכמה בין ההורים לגבי דרכי הגמילה, אחרת הילד עלול להתבלבל, ותיווצר פגיעה בתהליך. ראשית כל, חשוב שלהורים תהיה דעה משותפת ומגובשת, על מנת שהילד לא יתבלבל בין דעות ההורים , מה שעלול לפגוע בתהליך הגמילה. אם אבא יחליט שיוסי צריך לשבת חמש דקות בסיר ואמא תגיד: " אבל הוא לא צריך עכשיו…" יוסי יצטרך לבחור למי הכי מתאים לו להקשיב…
הזמן המומלץ להתחיל הוא תקופת הקיץ. אז הילד יכול להסתובב בחופשיות עם חולצה ולבנים, מה שיקל על העשייה בזמן ללא עיכובים מיותרים. כמו כן, פעמים רבות זהו הזמן של חופש, הילד עם אמו בבית, ויש תנאים טובים יותר להשקיע בכך.
הניסיון מלמד שעדיף להתחיל תהליך של גמילה בסיר, בשל העובדה שהסיר נמוך מהאסלה והילד יכול להתיישב ולקום ללא עזרה. כמו כן, הסיר נייד וניתן לקחת אותו לכל מקום. התרגלות הילד לסיר צריכה להיעשות בהדרגה, על מנת שיחוש בנוח להשתמש בו. בתחילה אפשר להראות לילד את הסיר בשעת משחק ולהראות שאפשר לשבת עליו. ניתן להושיב עליו גם בובה. לצורך ההמחשה שימו לב לדו השיח הבא:
אמא : "שרי חמודה, יש לי בשבילך הפתעה מיוחדת."
שרי: "מה?"
אמא מביאה את הסיר: "בואי נשחק שהבובה שלך כבר גדולה והיא כבר לומדת לעשות 'קטנים' בסיר."
שרי נהנית לשחק עם אמא בבובה שיושבת לעשות בסיר. כך נעשים הכניסה לנושא הגמילה, תפקיד הסיר ואופן השימוש בו, נחמדים ולא מאיימים!
כמובן, בשלב זה עוד ניתן לילד לשבת ולקום מהסיר כרצונו. בהמשך ניתן לילד לשבת על הסיר 2-3 דקות בלבד, כשתוך כדי נספר לו סיפור או נשחק אתו. כמו כן נשבח אותו שהוא גדול, על עצם הישיבה. לאחר כמה ימים שכאלה, נסביר לילד שכדאי לשבת על הסיר ללא בגדים, מכיוון שהסיר מיועד לעשיית צרכים. נעשה זאת ללא הפעלה של לחץ על הילד.
כמו כן, רצוי לקשר בין הסיר לשירותים, על ידי כך שבזמן שהסיר אינו בשימוש הילד יניח אותו ליד האסלה. בתחילה על הסיר להיות בסביבה הקרובה לילד, כשבאותו זמן הילד יכול לשחק, וכשנחליט לקחת את הילד להתפנות נדבר אתו על כך: "הנה, עכשיו אתה תהיה מאד גדול ותנסה לעשות בסיר." אם הילד "יפספס" לא נכעס עליו, ננקה, ונאמר שבפעם הבאה ישתדל לעשות במקום המתאים.
לשם כך גם חשוב שההורה ישים לב לתנועות גופו של הילד ולהבעות המעידות על צרכיו. יש ילדים שקל להבחין אצלם בכך ויש ילדים שפחות. כשההורה שם לב, יושיב את הילד ויאמר לו: "אתה הולך לעשות 'קטנים' בסיר"… יש לעשות זאת בעדינות ובלי לחץ. בשלב הראשון לא רצוי להושיב את הילד בסיר יותר מ-5 דקות. אם הילד הצליח לעשות, הוא ילך עם ההורה לרוקן את הסיר באסלה, להוריד את המים ולהחזיר את הסיר למקומו, שליד האסלה. בתחילה האחריות להושיב את הילד בסיר היא של ההורים, לאחר שכבר התרגל, אין צורך לרוץ אחריו כל הזמן, אנו רוצים לפתח גם אצלו את האחריות לנושא!
כאשר הילד מביע, באמצעות תנועות גופו והבעות פניו, את רצונו לעשות את צרכיו ובאותו זמן גם מצביע על הסיר, זהו סימן שהילד הבין את הקשר בין הסיר לצרכים. חשוב לשבח אותו על כך. בשלב זה, כבר ניתן לבצע את המעבר לשימוש באסלה. ההורה יוכל לקחת את הילד לאסלה במקום לסיר ולומר לו: "אנחנו צריכים לעשות" ישב על האסלה ב"כאילו" ויקום, יוריד את המים. לאחר הדגמה זו, הילד יבין שהאסלה משמשת במקום הסיר. מכאן והלאה, כשהילד יראה שהוא צריך, ההורה ייקח אותו ישירות לאסלה!
נגמל!
ילד:
אמא, אני ילד גדול,
הרבה דברים אני כבר יכול!
לשחק ולרוץ, אז כבר אין לי תירוץ –
מעכשיו רק סיר לי נחוץ!
אמא:
ילד שלי, כבר גדלת מהר!
לא ידעתי מתי תתבגר.
עכשיו כשגדלת, סימנים לי נתת,
אני מבינה שהבנת.
ילד:
אמא, אולי אפספס בטעות,
אנא ממך, קחי בקלות.
זה ייקח לי קצת זמן,
אך אני כבר מוכן,
לרוץ אל הסיר במהירות…
אמא:
בני היקר, הסר דאגה,
אני כאן לצדך וזה קרה בשגגה,
אך זכור יחד עם זאת,
שזהו עניין של שניות!
ילד:
אמא, בינתיים כשבסיר אתפנה,
בבקשה, ספרי לי סיפור מהנה…
על ילד אחד, מתוק במיוחד,
שגדל וגדל – עד שנגמל!
בעיות הרטבה
הוריו של מנחם חשים חוסר אונים ותסכול נורא. הם משוחחים ודנים ביניהם על כך. לכל אחד מהם השערות, צורת חשיבה ורגשות המלווים אותו בהתאם למצב:
אמא: "אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות עם מנחם. אתה לא יודע אילו בושות… הוא חזר מהחידר פשוט סחוט כולו"…
אבא: "אני לא מבין, מה זה אמור להביע? לדעתי זה עניין של משמעת!"
אמא: "אולי הוא עוד לא בשל?"
אבא: "עוד לא בשל? הוא כבר בן 7, ממש תינוק מגודל!"
אמא: "מה כבר עשינו לא בסדר? אני לא מצליחה להשתלט על הררי הכביסה שהוא עושה לי פה."
בדו שיח זה, אנו שמים לב כמה כוחות דרושים להוריו של מנחם על מנת להתמודד עם הקושי. תופעת ההרטבה אמנם נחשבת לתופעה נפוצה למדי, אך ידיעה זו נחשבת כ"נחמת שוטים" להורים המתמודדים אתה. הילד מצדו חש את חוסר האונים וגם את הביקורת של הוריו. הוא סובל גם מבושה מול החברה שעלולה לגרום להתרחקותו והסתגרותו. כשהוא "מפספס" ברחובה של עיר, בחידר, או במהלך הטיול השנתי, כמובן לא עולה ערכו העצמי. הוא נעשה פגיע ונחיתי יותר ויותר… גם כשהוא מרטיב "רק" בלילה הוא חש את עצמו מאד גרוע, במיוחד שפעמים רבות הוא מקבל על כך תגובות בהתאם. ככל שתופעת ההרטבה נמשכת וגיל הילד עולה, כך התסכול והמבט השלילי שלו אודות עצמו, גם הם עולים. שיא השיאים מתרחש, כשמדובר כבר בילד מתבגר. ילד כזה יחווה את עצמו פעמים רבות כחסר יכולת בנושא שנחשב בסיסי, ובהתאם לכך יחוש גם חסר יכולות בתחומים רבים אחרים.
לדוגמא- יהושוע בן ה- 12, חשב בליבו: מה לי להשקיע בלימודים? אני כל כך חסר יכולת, אפילו להתאפק בלילה אינני מצליח… אני ממש בלתי מוצלח… מחשבות אלו הפכו למעין נבואה שהגשימה את עצמה, ואכן, מחשבות אלה הביאו לכך שיהושוע נכשל בלימודיו…
האם יש מה לעשות? האם יש למצב זה פתרון? אכן כן! הבה נעלה ממצולות הייאוש ונתקדם יחדיו אל אותם איים המאפשרים לנו בסייעתא דשמיא, למשות ולהוציא את הילד מתוך הברכה, מאיזו שחייה שלא תהיה – יומית או לילית…
אכן, ההרטבה מתחלקת להרטבת יום והרטבת לילה. חלוקה נוספת יש בין הרטבה ראשונית והרטבה משנית. הרטבת הלילה היא הנפוצה ביותר, ולרוב נפסקת מאליה בגיל ההתבגרות. הרטבת לילה עד גיל 4 אינה מדאיגה ופעמים רבות מתרחשת אצל ילדים הישנים שינה מאוד עמוקה. הרטבת יום נפוצה פחות וישנם גם אותם ילדים המגדילים לעשות ולהרטיב יומם ולילה… בהרטבה ראשונית מדובר על ילד שעוד לא נגמל מעולם. לדוגמא, המקרה של דוד, בן השלוש וחצי. הוריו ניסו לגמול אותו מהטיטול כבר מספר פעמים, אך ללא הצלחה. דוד מעולם לא נגמל מהטיטול ולפיכך מוגדרת הרטבתו כהרטבה ראשונית.
ישנה לעומת זאת ההרטבה המשנית, בה מדובר על ילד שנגמל כבר לגמרי במשך כחצי שנה, אך חזר להרטיב. הרטבה זו נחשבת פחות נפוצה, ולרוב קשורה לקושי רגשי של הילד, עקב שינוי משמעותי או מתח כלשהו בחייו כמעבר דירה, הולדת אח, פרדת הורים ועוד.
הנה למשל, שרי בת ה-4. שרי כבר מזמן אינה מסתובבת עם טיטול, היא כבר הכירה את האסלה, למדה את התהליך, הצליחה להתאפק עד שהגיעה לשירותים ובכל זאת, לאחר תקופה יחסית ארוכה, חזרה להרטיב. התופעה החלה כאשר אמה חזרה מבית החולים כשהיא אוחזת בהתרגשות תינוק חדש בידיה. מזל טוב! השמחה רבה! אך לדאבוננו, שרי מעט מקנאה… עומד לפניה "מתחרה" חדש ומשהו בתוכה מעט נחלש… כששרי אינה יודעת לבטא תחושתה, בתוך לבה היא אפילו בוכה… ולפתע לא מובן מה קרה – תחת רגליה נוצרה לה ברכה.
בשל העובדה שלנושא ההרטבה נטייה להסתבך עם השנים ולפתח סביבו בעיות רגשיות, חשוב לטפל בכך בזמן. יש דרכי טיפול שונות ומגוונות אצל אנשי המקצוע העוסקים בכך. יחד עם זאת, הפנייה לסיוע לא מתחייבת מיד בשלבים הראשונים. ישנם דברים שהורים בהחלט יכולים לנסות לעשות לבד, אך זאת תוך כדי נתינת שיקול דעת לפנייה הלאה בשעת הצורך, אם לאורך זמן אינם מצליחים בעצמם. כשבכל אופן מחליטים לפנות לסיוע, חשוב לבדוק לפני כן אצל רופא שאין מדובר בבעיה רפואית המביאה להרטבה.
אנסה להציע בפניכם דרכים שונות לטיפול באופן עצמאי בהרטבה.
לפני יצירת תהליך כלשהו, רצוי להורים לעשות מעקב במשך כשבועיים, על מספר הפעמים וכמות ההרטבה מידי יום. כך יוכלו לראות הלאה האם יש התקדמות והאם חל שינוי באופן יחסי למה שהיה קודם.
שמואל בן ה-6 עדיין מרטיב בלילה, הוריו החליטו לעשות מאמץ אחרון בעצמם, לפני פנייתם לקבלת סיוע. על מנת שיוכלו לעקוב אחר השינויים עשו רישום מדי יום, במשך כשבועיים:
יום א' – הרטיב מעט בשעה 4:00, באמצע הלילה.
ביום ב'- הרטיב שוב, מעט. בסביבות 30: 3 בלילה.
ביום ג' – לא הרטיב (לשם שינוי).
ביום ד – הרטיב המון, לקראת הבוקר, מעט לפני שהיה צריך כבר לקום.
הוריו של שמואל המשיכו הלאה, במעקב זה במשך שבועיים. הם שמו לב שבדרך כלל שמואל צריך להתפנות כבר בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, אחרת הוא בדרך כלל "מפספס". הם שמו לב גם שככל שעובר יותר זמן שלא התפנה מהשעה 3:00 כמות השתן שלו גדלה. לפיכך, דאגו להעירו ולקחת אותו לשירותים בזמן המתאים, באופן קבוע, מדי לילה.
ישנה אפשרות לדרך טיפול גם באמצעות פעמונית שניתן לקנות בבתי מרקחת. הפעמונית מופעלת באמצעות סוללה שנמצאת עם הילד בזמן השינה, ומצלצלת ברגע שמתחילות לצאת מספר טיפות של שתן. צלצול הפעמונית מביא להתעוררות הילד וכן, לעצירת השתן והליכה לשירותים. יש לציין שההורים הם האחראים לכך שהילד יתעורר ויתפנה (ניתן לחבר קו גם לחדר ההורים). במשך הזמן של שימוש בפעמונית נוצרת התניה המקשרת בין השלפוחית המלאה, לעצירת השתן והליכה לשירותים. כשמשתמשים בפעמונית – העקביות של ההורים משמעותית ביותר, וכמו כן, חשוב שלילד תהיה גישה נוחה לשירותים.
כדאי להכין את הילד לפני קניית המכשיר, כדי שלא יפגע וירגיש שפעלו מאחורי גבו. חשוב גם שנסביר לילד מה אנו עושים ומדוע בצורה נעימה, על פי רמתו וגילו:
אבא ואמא: "בתיה, קנינו את המכשיר שאמרנו לך, רוצה לראות?"
בתיה: "כן"
אמא: "תראי, אם אני מטפטפת פה טיפונת מים, הוא מיד מתחיל לצפצף." (אמא מדגימה ונשמעים ברקע צלצולי המכשיר).
בתיה: "איזה מין מכשיר!"
אבא: "את יודעת כבר בשביל מה אנחנו צריכים את זה, נכון?"
בתיה: "כן, אבל תגידי לי שוב."
אמא: "נכון בלילה נרטב לך, ואת כבר ילדה גדולה, אבל את ישנה חזק וקשה לך לקום כשאת צריכה לשירותים… אז בעזרת ד' עם המכשיר הזה, תלמדי להתעורר ולרוץ מהר!"
דבר נוסף שניתן לעשות עם הילד הוא "תרגילי התאפקות". על הילד לשתות כמות מסוימת כל פרק זמן וכשהוא זקוק להתפנות, עליו לעצור את השתן מספר דקות. בתחילה כ-3 דקות, אחר כך 5 דקות. נוסיף כל כמה פעמים של הצלחה עוד כ-2 דקות. בכל פעם שהילד מצליח, נתגמל אותו בחיזוק מוחשי כ'עדש' או עוגייה, וכן במילות עידוד ושבח.
דרך זו מועילה הן להרטבת לילה והן להרטבת יום, אך רצוי להיזהר מתביעות נוקשות מדי העלולות להביא לכישלון ולחוסר רצון לשתף פעולה. כמו כן, אין לדרוש מהילד לשתות יותר מכפי יכולתו, ויש להיזהר גם שלא לפתח את ההתאפקות יתר על המידה, כאשר למעשה יש כבר לחץ על השלפוחית.
כשמדובר דווקא בהרטבת יום ניתן לעשות לילד מעין "מבצע" המכיל רשימת מטלות ברמת קושי עולה, ולהחליט על מספר הנקודות שהילד יקבל על כל מטלה.
לדוגמא:
ישראל ישב על האסלה 5 דקות בבוקר- 2 נקודות.
ישראל ילך לשירותים אחרי האוכל- 4 נקודות.
ישראל יתפנה לפני שהוא יוצא לשחק עם חבריו בשעות אחר הצהריים – 6 נקודות.
ההורים יסכמו עם הילד איזה תגמול הוא יקבל על כל דבר. ככל שמספר הנקודות קטן יותר החיזוק יהיה קטן יותר, ולהפך. בתחילה ניתן לילד את החיזוק על כל הצלחה באופן מידי, עם הזמן, כשיצליח לאסוף כמות גדולה של נקודות שתקבע מראש, יקבל חיזוק בעל ערך רב יותר!
ההתקדמות של הילד בתהליך שנעשה עד סיומו בסייעתא דשמיא בהצלחה, מביא לתוצאות חיוביות נלוות. ערכו של הילד בעיני עצמו עולה ועצם ההצלחה מהווה עידוד ליכולותיו ומדרבנת אותו להמשיך הלאה. כשההורים נוהגים להעצים את תכונותיו של הילד בהקשר זה: "הנה, אתה כל כך זריז", "איך אתה מצליח להתאפק עד השירותים", "למרות שכל כך רצית כבר לצאת לשחק, התגברת והלכת קודם כול להתפנות", הם יוצרים מראה לאישיותו וליכולותיו ומגבירים בכך עד מאד את ערכו העצמי, כחוויה מתקנת לעגמת הנפש ולתחושות השליליות שהיו לו לגבי עצמו עד אז בשל ההרטבה. בהצלחה!
אנקופרזיס-
אני מתנצלת מראש לפני הרגישים והאיסטניסטים שביניכם, אך לעיתים יש לדון גם בתופעות מלוכלכות…
ובכן, האנקופרזיס זוהי תופעה, שהסימפטומים שלה מריחים מרחוק… התופעה קיימת בדרך כלל בגילי 13- 4. מדובר בילד שכבר מצופה על פי גילו, לכל הדעות, שיעשה את צרכיו במקום ובזמן הראוי, אך אצלו אין זה כך. הוא יכול להוציא צואה במקום ובזמן לא צפויים ולא מתאימים כלל וכלל. כמובן, הילד ובני משפחתו חווים בושה, רגשות אשמה, סלידה ותסכול רב. מעודד לדעת שבגיל ההתבגרות התופעה חולפת מאליה בדרך כלל… בכל זאת, גם לבעלי הסבלנות כדאי לטפל בכך בהקדם, ולו בשל העובדה שקושי זה גורר אחריו, עם הזמן, יותר ויותר פגיעות רגשיות, גם בביטחון ובערך העצמי של הילד.
באופן כללי, ישנם ילדים שמתאפקים יתר על המידה בשל התנגדות פנימית לעשיית הצרכים, ולאחר זמן מגיעים לכדי עצירות. כשילד מתאפק זמן רב מתחילים להיות לו כאבים בפי הטבעת והצואה מתקשה. במצב כזה השרירים אינם יכולים להתכווץ כראוי, על מנת להוציא את הצואה. במשך הזמן ההתאפקות גורמת לאבדן הרגישות ולאבדן היכולת לזהות לחץ וגירוי ליציאה. בהתאם לכך מתחילים לתת לילד תרופות משלשלות, ואז פשוט, לא נעים לומר, אבל, הכול בורח…
יש ילדים אחרים שמלכלכים מספר פעמים ביום בשל הימנעותם מלשבת בשירותים, הם אינם סובלים מעצירות אלא מוציאים את צרכיהם באופן ובזמן שאינם ראויים ואינם מתאימים.
בשלב הראשון של הטיפול בכך, יש לגשת לבדיקה רפואית, על מנת לוודא שאין מדובר במחלה כלשהי הגורמת לילד ללכלך, או על רקע תזונה לא נכונה הגורמת לו לעצירות. כשהסיבות לכך אינן כתוצאה מבעיה רפואית, מדובר כפי הנראה בקושי רגשי.
מבחינה רגשית, יש דרכים שונות לטפל בכך. כדאי לדעת שפעמים רבות (אך בהחלט לא תמיד) מדובר בילדים טובים ומרצים מדי ודווקא כאן שורש הבעיה. לילדים הללו אין יכולת מספיק טובה לבטא את רגשותיהם, שכמו אצל כל אחד, לא תמיד רק נעימים… במקום להוציא את התסכול המלווה אותם בדרך מילולית, הם מוציאים אותו בדרך שונה ולא לגמרי מקובלת… כמובן, הם חשים בושה וחוסר אונים, אך אינם יודעים ואינם מצליחים, בשל הקושי הרגשי המלווה אותם, להתבטא בצורה שונה.
בנצי, בן 8 היה ילד יוצא מן הכלל. ממושמע, עדין נפש, עוזר ונותן ללא הגבלה. כשאמא ביקשה מבנצי דבר מה, הוא כמובן תכף ומיד נענה: "אמא, אולי את צריכה עוד דבר מה?" שאל מיד לאחר נתינת כל עזרה. אך לאחר זמן, פתאום צצה לה תופעה משונה, כלל וכלל לא נעימה… לבנצי החלו להתלוות ריחות לא נעימים, שבאו לידי ביטוי הישר בלבנים. לאחר מעקב שמו הוריו לב לתופעה, שהפספוס קורה דווקא כשדבר מה לו ארע – כשדבר לא מצא חן בעיניו, כשהוא נעלב… כשהיה לחוץ ולא הוציא מפיו, אפילו ציוץ…
במהלכו של הסיוע הרגשי, נוצר קשר שבו באמצעים שונים: דרך משחק, יצירה ושיחה המתאימים לצרכיו הרגשיים של הילד, מגיעים לשורש הבעיה והוא מוצא את הדרך המתאימה לבטא את תסכוליו ולהשתחרר מהם. יש חומרי יצירה ודרכי שיחה בהם משתמשת המטפלת על מנת להביא את הילד לשחרור באופן ובמקום הנכון. כאשר הוא מגיע לכך, בהדרגה ומתוך תהליך נכון וללא לחץ של הסביבה הוא מפתח יכולת שליטה ביציאותיו.
במהלך הטיפול השותפות של הוריו של הילד משמעותית ביותר. הם אלה שחווים אותו בחיי היום יום והם אלה שבעיקר מתמודדים אתו. יש להבין שהמטפלת אינה מהווה תחליף להורים, הילד הוא שלהם בלבד. מה שכן, המסייעת על סמך ידיעותיה והיכרותה עם הילד, מגיעה בשיתוף עם ההורים לתהליך הנכון.
בהובלתו לחיזוק היעד המבוקש, הסיוע הרגשי מביא גם לחידוש ולחיזוק הכוחות של ההורים החווים ייאוש וחוסר אונים.
ננסה כעת להתחבר לתחושותיה הקשות של שפרה, אמו של אלחנן: "כאשר חזרתי הביתה מהעבודה וראיתי שאלחנן, בן ה-7, עשה "גדולים" במכנסיים, הרגשתי תסכול נורא. הוא כבר הוציא אותי מדעתי הוא שיחק לו והריח התפשט בכל הבית. כעסתי עליו ואמרתי לו ללכת מיד לשירותים, אך הוא טען שאינו צריך וגם הכחיש שבכלל עשה משהו. יש לי הרגשה שזה כלל לא מפריע לו. אני כועסת עליו מאד וחשה בושה במקומו."
אכן קל להזדהות עם תחושותיה הקשות של שפרה. חוסר האונים, התסכול והבושה המלווים אותה בעניין זה.
כאשר מתוך שותפות, מבינים את המתרחש בנפשו של הילד ואת תהליך ההסתבכות שלו, שקורה פעמים רבות בגלל גורמים שונים כגון-מתחים, הולדת אח, פרדה מהורים, גירושים של ההורים, קושי חברתי ועוד… ניתן לבנות גם את תכנית העבודה הרצויה לו.
אספר לכם על מקרה, אמנם קיצוני, של ילד, שלצורך העניין נקרא לו דוד. דוד חווה פרדה וגירושין של הוריו, הדבר השפיע מאוד על נפשו אך, לא הייתה לו דרך ואפשרות לבטא את מצוקתו במילים. לא היה לו את מי לשתף, והוא חש בודד במערכה. כתוצאה מכך החל אצלו מצב של אנקופרזיס. זו הייתה הדרך היחידה שלו להוציא את התסכול הפנימי. כמובן, דוד חש בושה גדולה בחלק המודע שלו, אך בשל הצורך העצום של התת מודע לפלוט את הפסולת שנוצרה בנפשו ולא מצאה לה מקום מפלט, נוצר מצב של פליטת הפסולת בצורה וממקום אחר…
במשך הטיפול, לפעמים נראה את האנקופרזיס כבעיה שלגמרי השתלטה על המשפחה ואיבדה פרופורציות, נתגייס כולנו יחדיו בשיתוף עם הילד למלחמת חורמה בבעיה, ובכוחות משותפים, תמיכה ועידוד הדדיים ננצחה! פעמים נבין את הדברים מתוך צלילה לעומקם, נרגיש את הכאב, הקושי והתסכול. נתעודד, נתחזק ונסלול את הדרך המתאימה.
פעמים רבות משלב הסיוע בתוכו גם חוויה, צחוק ותחרות המביאים את ההתמודדות למקום זורם וקל יותר. הילד לומד להכיר את כוחותיו ואת הצלחותיו ומפתח יכולת להשתמש בהם גם לעניין זה. לעיתים נגייס את כוחותיו של הילד על ידי אמצעים חיצוניים, מתוך משחק ונשתמש בהם על מנת להעצים את כוחותיו. נגדיר את הכוחות בדרכים שונות על פי רמת הילד.
אצל אפרים, בן ה-5, למשל, הכוחות הפנימיים יכולים להיות מוגדרים בתור האריה, מכונית כיבוי האש, או השומר שבתוכו, בו הוא יכול להשתמש על מנת לנצח! כמובן, הדבר יעשה מתוך הזדהות של הילד עם הדמות או החפץ הנבחר.
אחד הכלים הפשוטים, שהורים יכולים לעשות בעצמם וללא צורך בטיפול, הוא להנעים את שהייתו של הילד בשירותים!
נניח שברכי נמנעת מכניסה לשירותים, בשל חשש וחרדה שחוותה שם. אמה החליטה לאפשר לברכי לקשט את הקירות במדבקות שנתנה לברכי לבחור ב"מחסני השקל" לצורך העניין. אמא גם תלתה ציור שברכי ציירה ודאגה לספר נחמד שישמש אותה דווקא שם. ברכי הרגישה נינוחה יותר והסכימה לשבת על האסלה ולהתבונן ביצירותיה… בינתיים גם עשתה שם את צרכיה. אכן, יש ילדים שפוחדים מהשהייה בשירותים, והקישוטים מספקים עבורם אווירה חיובית ומעודדת.
כשילד מפחד מהישיבה באסלה, ניתן לשלב תהליך הדרגתי שההורים יכולים לנסות לעשות בעצמם, לפני פנייה לסיוע מקצועי. ההורים יוצרים תהליך, בו יובילו את הילד לכך שמישהו נמצא אתו בחדר השירותים ואפילו מחזיק אותו או נותן לו יד למשך רק דקה או שתיים. כמובן, יחמיאו ויעודדו, עד כמה הוא גדול וגיבור. בהמשך יוסיפו בהדרגה עוד קצת זמן של ישיבה על האסלה. לאחר מספר פעמים יוכלו ההורים להיות עם הילד ללא נתינת יד, אחרי כן רק יעמדו ליד הדלת כשהם עוד בתוך חדר השירותים. בהמשך, יעמדו ליד הדלת בעודה פתוחה מעט, מחוץ לחדר השירותים. לאחר מכן, יתרחקו עוד מעט אך יהיו בקשר של שיחה עם הילד, בהמשך יוכלו כבר לסגור את הדלת. חשוב שתהליך זה יתרחש מתוך אווירה נעימה, עידוד והדרגתיות, עד שהילד יחוש בטוח בישיבתו באופן עצמאי. יחד עם זאת, יש צורך לשם כך בסמכות הורית רגועה ועקבית.
כמו כן, חשוב לחזק ולעודד את הילד כאשר הוא כן מצליח לעשות את צרכיו באסלה. חיזוק על ידי מחמאה ומילה טובה: "הנה, הצלחת ! כל הכבוד! היית זריז ולא ברח לך/ איך הצלחת לשמור חזק עד שהגעת לאסלה/ אני ממש שמחה ששמת לב שאתה צריך ולא דחית וכדומה."
יש מקום גם לנתינת חיזוק מוחשי כממתק, פרס וכדומה. על כל פעילות חיובית מעין זו שהילד עושה לטווח קצר הוא יקבל חיזוק מוחשי קטן. חיזוקים גדולים כמתנה, טיול וכיוצא בזה, נשמור להצלחה של הילד לטווח רחוק יותר, לאחר צבירה של כמות הצלחות שתירשם ב"מבצע".
אחת ההתלבטויות של הורים היא האם להעניש את הילד. אצל ילדים אלה יחס נוקשה המלווה בנזיפות, נתינת עונש או דחייה מצד ההורים והסביבה – אינו יעיל. אלה רק יחזקו את הדימוי השלילי של הילד בעיני עצמו ולעתים עלולים אף להביא לתוצאה הפוכה, של כעס כלפי ההורים, להתמרמרות, וממילא לנסיגה! יחד עם זאת, בהחלט יש מקום למניעה של דברים שהילד רגיל אליהם. דרך זו אינה כוללת בתוכה השפלה של הילד.
הילד אמור לדעת מראש שיש לו שתי אפשרויות: אם ייגש לשירותים ויתרוקן יזכה לחיזוק חיובי (ממתק, פרס וכדומה.) אם לא – יימנע ממנו חיזוק זה. כשההורים מחליטים על כך מראש עם הילד, רצוי שידגישו בתחילה את התגמול החיובי. דרך זו מהווה בחינה של סיבה ותוצאה באופן רגוע, ואינה פוגעת בילד באופן אישי, ובכך יתרונה.
על אף העצות שנתתי כאן להורים לעבודה עצמית בנושא, פעמים רבות אין ניתן לעשות זאת לבד. התסכול הרב והמובן, הן של הילד והן של הוריו דורשים מענה עוד לפני הכניסה לתופעה בעצמה, לשורשיה ולדרכי הטיפול בה. אמנם, אם הורים יצליחו להשתמש בעצמם בעצות שנתתי, אני אשמח בשבילם, אך אם ההורים חווים חוסר אונים וחוסר התקדמות מספקת בעניין, רצוי מאד לפנות לאיש מקצוע, על מנת לקבל את הסיוע ואת הדרכים הקיימות, שאינן ניתנות לביצוע עצמי.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.