תיאור
כעת נתקדם ונוכל גם למנוע,
את הצורך בסיוע.
המסלול נעשה פחות רעוע,
כשהלב של אבא ואמא רגוע…
אימהות – עם מהות
אוף…נמאס… כל היום להחליף טיטולים… לכבס…והכי משעמם לברור אורז! (למה כל הגרגירים נראים בדיוק אותו דבר?)בשביל מה צריך את זה? מה זה נותן בכלל? נו טוב, להפשיל שרוולים! אין בררה לעבודה!
ובכן, אספר לכם על ילד חמוד בשם יוסי. יוסי הגיע להפסקת צהריים הביתה ממקום לימודיו.
אמא: "שלום יוסי, מה נשמע?…"
יוסי: "בסדר. אמא, אני רעב, יש מה לאכול?"
אמא: "לא, לא הכנתי היום לא נורא. יהיה מחר".
איך, לדעתכם, תשפיע מציאות כזאת על יוסי שלנו? כשזה חד פעמי? כשזה קורה מדי פעם? כשכך באופן קבוע? אם קורה כזה דבר באופן חד פעמי זה לא כל כך טוב אבל…איך אומרים…. יוסי יתמודד… הוא יחזור לחיידר רעב, לא כל כך יתרכז …אבל בסדר, הוא יעבור את זה…
וכשזה קורה מדי פעם… הוא ירגיש משהו לא כל כך יציב, לא כל כך בטוח… אולי יש אוכל באותו יום …אולי לא… אולי יש מי שדאג לו וחשב עליו ואולי לא חשבו עליו ולא דאגו לו…
כשמציאות כזו היא קבועה זו כבר ממש "קטסטרופה" גופנית ונפשית בשביל ילד!!!
מה כל זה אומר לגבינו? שיש ערך רב לכל פעולה יומיומית, שנראית כשלעצמה חסרת תועלת.
נכון, אנו עושים את מה שצריך כי חייבים, ובכל זאת, כמה משמעות יש לכל עשייה שכזו…
תארו לעצמכם תינוק קטן כבן שלושה חודשים, כל כולו זועק חוסר אונים… אבל לאמא שלו לא כל כך הסתדר להחליף את הטיטול מהלילה וגם לא את זה שאחרי ובעצם גם לא את הבא בתור… רק שלושה טיטולים…מה יקרה? התינוק הקטן והמסכן הזה יסבול מתפרחת, מפצעים ומצריבה נוראית, מתחושה של הזנחה ומחוסר התייחסות, אליה הוא כל כך זקוק….
האם את אמא ממוצעת, מחליפה לתינוקך טיטול, בדרך כלל בזמן שצריך? כפי הנראה כן… והרי זהו חסד שאין כדוגמתו! את משפרת אותו, פועה אליו, מרחמת עליו…מונעת ממנו סבל! אם כך לא מגיעה לך טפיחה על השכם? כשתצליחי לראות את המעלה הגדולה שבעשיה המאד שגרתית הזו יש סיכוי רב שתעשי אותה יותר בחשק, יותר בהתלהבות. כשתצליחי לשים לב ותפנימי שכל טיטול וטיטול שלך, כל ארוחה פשוטה… שווה הרבה מאד! עומדים מאחוריה לב של אמא, מחשבה וערכים!
איך נרענן את התפיסה הזו? איך נחדש את תחושת הערך ונעשה את המוטל עלינו בשמחה? ההתבוננות שלנו על עצמנו היא מנקודת מבט של מובן מאליו… מובן מאליו שיש לנו זוג רגליים ללכת אתן, מובן מאליו שיש לנו שתי עיניים לראות ובעצם הכול מובן מאליו…אבל לא! זה כל כך לא מובן מאליו… כשאנו חושבים על ה'אין', נוצרת הערכה ושמחה מה'יש'! כשאנו מדמיינים מציאות הפוכה, קשה יותר חלילה, אנו מודים ומעריכים את המציאות העכשווית ושמחים בה! אילו חס ושלום לא היו לנו אותן רגליים? ד' ישמור ויציל… אוי, תודה על הרגליים, על הידיים, על העיניים, על הכול…כשמשהו לא הולך בדיוק לפי איך שאנחנו רגילים, אנו מעריכים פתאום את מה שהיה לנו כל כך ברור… כמה אנו רוצים שכל כאב פתאומי יחלוף ושנרגיש טוב…אנו מתייחסים כך לגבי הדברים אליהם אנו רגילים, אותם אנו מקבלים באופן קבוע ולא ממש שמים לב כמה הם טובים לנו. אנו מתייחסים כך גם למעשינו אותם אנו עושים תמיד ורגילים אליהם עד כדי שעמום…עד כדי איבוד הערך שלהם ושלנו עצמנו.
הדרך למנוע זאת היא באמצעות הדמיון, בו אנו מציירים לעצמנו מציאות אחרת, הפוכה. איך היה אילו לא היינו מבצעים את כל אותם דברים כל כך שגרתיים? כשאנו משתמשים בדמיון הזה אנו חשים פתאום טובים יותר, שמחים יותר. לאדם יש שמחה כשהוא חש שהוא עושה דבר חשוב, מעשה עם משמעות…
עם מהות…
אמא מספיק טובה.
מי מכן חשה לעיתים רגשות אשמה?
מי מכן שומעת את אותם קולות שאומרים לה -"איזה מין אמא אני?"
– "למה כעסתי?"
– "אני לא מצליחה לתת מספיק תשומת לב."
– "מה יהיה אתי? אין לי סבלנות"
ועוד משפטים שכאלה…משפטים שאומרים כמה אתן לא מספיק, כמה אתן לא בסדר…
אמרו לי – האם אתן משתדלות? האם אתן רוצות לעשות טוב לילדיכן?
האם אתן מנסות להשתפר במה שצריך? אני מאמינה שרובכן בוודאי משקיעות כוחות מרובים!
בספר "עלי שור" של הרב וולבה זצ"ל כתוב כמה חשוב לבן דורנו לעסוק קודם כול במעלותיו, לפני שינסה להתמודד עם החסרונות שבו. כך גם לעניין זה, כמה חשוב שכל אחת מכן תעריך ותדע את גודל מעלתה!
ילד לא צריך אמא מושלמת. לעיתים הניסיון להיות מושלמת לוקח כל כך הרבה כוחות ויוצר מתח נפשי כה גדול, שבמקוםלהועיל הוא פוגע ומזיק! ודאי כל אחת מאתנו רוצה וצריכה להתקדם ולהשתפר, אך זאת מתוך תהליך הדרגתי של אמא שמחה שיודעת את גודל מעלתה ולא עוסקת יתר על המידה בחסרונותיה.
(מדובר במצבים רגילים ולא במצב קיצוני יותר הדורש סיוע.)
לאימהות החשות בצורך לשנות את ההסתכלות הפנימית ורוצות להצליח ולראות את הטוב שבהן אציע לקחת פנקס קטן שנקרא לו "פנקס העצמה אישית". כדאי לכתוב בפנקס זה בכל יום דבר אחד טוב שעשיתן באותו היום. אבקש מכן לכתוב רק מעשים יומיומיים, לא מאוד מרשימים! מעשים כגון -"הכנתי לילדי ארוחת צהריים חמה", "סיפרתי לביתי סיפור", "חייכתי לילדי כשחזר בצהריים הביתה"
(ממש כך, דברים פשוטים ומובנים מאליהם…) בשלב הבא אבקש מכן לכתוב מאיזו תכונה טובה באישיות שלכן נבע המעשה, לדוגמא "הכנתי ארוחת צהריים טעימה" – מכיוון שאכפת לי לשמח את ילדי. עשו זאת במשך שבועיים מדי יום ובסייעתא דשמיא תחושו עם עצמכן אחרת.
תחושו בהסתכלות הפנימית שלכן טובות יותר, שמחות יותר. ובוודאי כשתחושו כך גם ילדיכן יחושו זאת…
שמרו על הרגשה זו וזכרו תמיד כמה אתן טובות!
אני אשם?!
הורים רבים חשים רגשות אשמה, במיוחד לאחר שהם דורשים משמעת מילדיהם. "אולי הגזמתי?" "איך עשיתי לו את זה?" "אולי הייתי צריך לנסות בדרך טובה יותר..?" " רק שלא גרמתי לו לנזק…" תחושות אלו מובנות בהחלט. הורים כל כך רגישים לילדיהם וכל כך רוצים בטובתם, עד שכאשר נוצרת מציאות לא נעימה הם חשים אשמים ומתוסכלים מעצמם.
רגשות האשמה קשים במיוחד כשתגובותינו לא נובעות מכוונה טהורה של חינוך אלא גם ממידותינו הזקוקות למעט זיכוך…
ההרגשה המתסכלת הזו המשתלטת עלינו יוצרת בנו חלישות דעת, ולא מאפשרת לנו לדרוש את המשמעת כראוי. מדוע? מכיוון שלילדינו ישנם חיישנים מיוחדים במינם, והם קולטים את רגשות האשמה המלווים אותנו. כשהם מרגישים זאת אנו נתפסים בעיניהם פחות חזקים ופחות יציבים, מה שגורם לכך שהם מנסים לבדוק עד כמה אנו חזקים בשבילם!
אמנם, ברור שעלינו לעשות מדי פעם חשבון נפש, לעצור ולחשוב אם טעינו ובמה עלינו להשתפר, אך לא בבחינה של חודרנות וענישה עצמית יתרה, אלא בבחינה של מחשבה, רצון לשנות ולהתקדם. זהו! עצירה! ממשיכים כרגיל ללא מבט נוגה בעיניים שממשיך את ייסורי נפשנו לאורך זמן. אין לנו צורך ולא עניין להעביר זאת גם לדורות הבאים על מנת שיבינו עד כמה הוריהם טעו… להפך – הם מצדם זקוקים לראות אותנו יציבים ושלמים עם עצמנו!
חשוב להבין שילד מטבעו צמא למשמעת!!! ללא משמעת הוא מרגיש אבוד ומפוחד. ככל שאנו יותר שלמים ופחות נלחצים (אפילו מטעויות שעשינו) הילד חש יותר שמירה ויותר בטחון בחייו.
חשוב לדעת שטעויות של הורים מדי פעם לא הורסות ילדים, אלא רק כשהטעויות עקביות ולא נשלטות רוב הזמן! ההפך הוא הנכון, גם הטעויות שלנו בונות אותם, כשהן בגבול הטעם הטוב! כמובן אין הכוונה להתיר בזאת פורקן ושחרור כעסים של הורים, אלא שאם כבר קורה מדי פעם כזה דבר, זה לא נורא ולא ממוטט מערכת קשרים שלמה בין הורים לילדיהם.
כעת, אציע בפניכם כלי שיכול לעזור בהתמודדות עם רגשות האשמה המציפים אתכם – בשעה שכל אחד מאתנו משתמש בסמכות ההורית שלו, אם ננסה להיכנס לרגעים לתוך המחשבות המלוות אותנו בשעת מעשה, נגלה שיש בתוכנו דו שיח פנימי המלווה אותנו ופעמים רבות ממש מתפרץ וזועק בנפשנו. לעיתים נשים לב לוויכוחים של ממש!
על מנת לתת כוח לסמכות ההורית בצעו את התרגיל הבא –
קחו פנקס ורשמו בתוכו, פעם אחת בכל יום
ראשית, התמודדות כלשהי שהייתה לכם עם אחד מילדיכם, בה ניסיתם לעמוד על דבר מה.
כתבו את המקרה. למשל- "בצהריים מנחם רצה לצאת לשחק בחוץ ולא נתתי לו לצאת לפני השעה16:00."
שנית, רשמו דברים שעברו בתוככי נפשכם והקשו עליכם לעשות זאת. דברים שהרגשתם, מחשבות שחשבתם, זיכרונות שהציפו אתכם וכדומה.
למשל – לא היה לי כוח וחשק להתווכח אתו!
- הייתי מתוסכלת מכך שהוא רק חזר לא מזמן הביתה וכבר יש ויכוחים…-
- – נזכרתי בכך שכשהייתי ילדה, מאד רציתי פעם לצאת לשחק עם חברה שהזמינה אותי וכל כך הצטערתי שאמא לא הסכימה…
שלישית – כתבו מענה לכל אותם קולות פנימיים המלווים אתכם! מענה שידגיש את חשיבות הסמכות ההורית למרות הקושי בו נתקלתם.
לדוגמא – אמנם לא היה לי חשק להתווכח, אבל ידעתי שעליי לעמוד על כך לטובתו.
– נכון, לא נעים להתווכח מיד בהיכנסו של הילד הביתה, אבל אני הרי יודעת שהמטרה שלי היא לתת לו מסגרת של בית, זמן קצת להירגע מכל חיי החוץ, וכן, זמן שלי ושלו להיות יחד… בהתחלה אולי הוא מתרגז אבל לאחר כמה זמן, אני מאמינה שהוא יתרגל ויקבל מכך יותר משהפסיד.
- – כשאני הייתי ילדה, לאמא שלי באמת לא הייתה אפשרות להשקיע ולשבת איתי… לי יש יותר אפשרות לכך ואני אכן משתדלת לתת לו תשומת לב.
- או – אמנם זה היה מעצבן, אבל זה נתן לי מסגרת של בית וכן, גם תחושת הגנה שאמא שלי רצתה לשמור עליי ולעשות לי סדר יום נכון…
עשו זאת במשך כשבועיים מדי יום ביומו, כל אחד מכם ייתן לעצמו תשובות על פי הדברים המדברים אליו ונותנים לו את הכוח. מטרת העל שלכם תהיה אכן, לתת לעצמכם את הביטחון להיות סמכותיים מתוך רוגע ומתוך שלמות. יש סיכוי רב שלאחר שתעשו זאת במשך תקופה, בעקביות, תחושו יותר נינוחים כשתדרשו משמעת מילדיכם.
יש לציין שבמקרים בהם פונים לקבלת ייעוץ רגשי, מתקיימות גם פגישות הורים. פגישות שמעצימות ותורמות מאד ליכולת של ההורים לנתב את עצמם באופן הראוי. בתהליך שכזה המסייעת נכנסת עם ההורים, מתוך מקום של הבנה והכלה מרובים לתוככי הנפש, זאת באמצעות כלים מרובים העומדים לרשותה ואינם אפשריים לכתיבה על גבי הספר. ההורים זוכים למתנה מיוחדת של הכרות עם כוחותיהם, עם חולשותיהם ועם קבלת כלים משמעותיים לבניית מערכת היחסים האישית שלהם עם ילדיהם בצורה הטובה ביותר.
מצפן הלב-
בלב של אבא ושל אמא, יש מקום בשפע!
מקום שרוצה להעניק בכל שנייה ורגע,
מקום שמלווה, שמגן ושעוטף,
מקום כמעט בלי סוף, שקצת נוטה להיסחף…
כשלאבא ולאמא יש תקוות וחלומות,
שאיפות לחיים רק על מי מנוחות…
על קשר לתפארת, על גידול בחממה,
לעיתים מצפן הלב מציף רגשות אשמה…
אבא ואמא זה בסדר, גם אם לא הכול מושלם,
לא קרה דבר נורא, גם אם נפלתם פה ושם…
אפילו אם צעקתם או הערתם הערה,
אפילו כשללא צדק, ילדכם הרגיש נורא…
כשלאבא ולאמא יש שיטה לרוב טובה,
כשמשלבים בדרך כלל – גבול עם אהבה,
כשיש מסלול ודרך, לרוב מאוזנים,
ייסורי מצפון רבים, לגמרי מיותרים!
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.