תיאור
דוד המלך אומר בתהלים (יב ט) 'כרום זולות לבני אדם'. והגמרא במסכת ברכות (ו ב) דורשת פסוק זה לגבי דברים שעומדים ברומו של עולם, כגון תפילה שעולה למעלה, ובני אדם מזלזלים בהם. ומדברי הגמרא נראה, שכבר בזמן התנאים נושא התפילה היה מהדברים שבני אדם מזלזלים בהם, כמובן בכל דור כפי רום מעלתם. וברצוני במאמר זה לעורר את עצמי בנושא התפילה.
הגמרא במסכת נדה (ע ב) מביאה שאנשי אלכסנדריא שאלו, מה יעשה האדם ויחכם, בתורה. השיב להם רבי יהושע, ירבה ללמוד בישיבה וימעט בסחורה. אמרו לו, הרבה אנשים עשו כן ולא הועיל להם להחכים. אמר להם, שאכן אין די לאדם בזה, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב ו) 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. מקשה הגמרא, אם הדבר תלוי בבקשת רחמים, מדוע השיב להם שירבה בישיבה. מתרצת הגמרא, שבא להשמיעם שבקשת רחמים ללא שירבה בישיבה אינה מספקת לקניית חכמה.
אני כהורה מרגיש, שאני לא מספיק 'מבקש' ומתפלל על הילדים שלי. אמנם בערב ראש חודש סיון אני אומר (במרוצה) את תפילת השל"ה, אולי גם תורם לאיזה קופת צדקה בכדי שהרבנים יתפללו עבורי את תפילת השל"ה, ואולי בעוד כמה ימים בשנה שארגוני הצדקה מזכירים לי שכדאי להתפלל על הילדים. ומה איתי, מתי אני 'רוצה' להתפלל עליהם, ללא תאריכים מיוחדים.
אמנם כל הורה מזכיר בכל יום ויום, בכל שלשת התפילות, את הילדים, מבקש ומתחנן על נפש צאצאיו, אבל עדיין, אני מרגיש שאני עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה, ולא כדבר עיקרי להצלחת עתיד הילדים, כאמור בגמרא.
כלפי מה הדברים אמורים.
הנה דברים שכתוב בתנא דבי אליהו (פרק יח): מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היה עושה בסתר. והיה לו עשרה בנים וכו'. ובכל יום ויום היה [א.] מתפלל [ב.] ומשתטח [ג.] ומבקש רחמים [ד.] ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער. ואמרו, לא יצתה אותה שנה ולא שנית ולא שלישית עד שבא עזרה והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם. ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו וכו'…
אם נלמד היטב את הסיפור נגלה, שאותו הורה לא רק התפלל, לא רק השתטח, לא רק ביקש רחמים, לא רק ליחך בלשונו עפר, אלא עשה את כל הדברים האלה גם יחד בכל יום ויום. ואין ספק כלל, שכל הורה שכך יעשה בכל יום, מובטח לו שיזכה לנחת מכל יוצאי חלציו. וכמו שכתב בספר חסידים (אות שסב, יש דפוסים שזה באות קל): יש אדם שאינו זכאי שיקבל הקדוש ברוך הוא את תפילתו אלא בעבור תחנונים ששופך ודמעות עיניו. ואף על פי שאין לו זכות ומעשים טובים, מקבל הקדוש ברוך הוא ועושה חפצו. ואם ישאל דבר אחד שהוא שבח לבוראו כגון תורה או דבר אחר מחפצי שמים ושופך נפשו עליו שומע הקדוש ברוך הוא תפילתו אף על פי שיש בידו מעשים רעים.
כולנו יודעים סיפורים על גדולי הדורות שהעידו, שכל מה שהם הגיעו בדרגתם הרוחנית, הוא מחמת תפילותיהם ודמעותיהם של הוריהם. הנה דוגמא: הגאון הגדול, הרב יצחק שיינר שליט"א (ראש ישיבת קמניץ) סיפר על עצמו שעד גיל שש עשרה (!) למד בארצות הברית בבית ספר של גויים [כנראה שלא היה משהו אחר באותה עיר בו הוריו התגוררו]. אלא ש'אמי החשובה ע"ה, נהגה לבכות ולהתחנן בכל יום ובפרט בהדלקת הנרות, שאגדל להיות תלמיד חכם וירא השם, וכנראה דמעותיה בקעו רקיעים'.
ההרגשה האישית שלי היא, שלפעמים מרצים בנושא חינוך, וכן בספרי חינוך למיניהם מעלים את נושא התפילה כתנאי להצלחה בחינוך ילדים, אבל מעלים זאת רק מפני שמדובר בציבור חרדי, או בספר המיועד למגזר החרדי ואי אפשר שלא להזכיר את נושא התפילה בראש ההרצאה או הספר או לכל הפחות בסיומה, אך אלו הם רק דבר שפתיים, מן הפה ולחוץ, לא אמיתי, פנימי, עמוק. [ואיני מדבר כלל על ספרי חינוך למיניהם שכלל לא מזכירים את נושא התפילה כגורם עיקרי להצלחה, עצוב].
אילו היינו מאמינים במה שאמרו חז"ל בגמרא שלא יתכן להצליח בחכמת התורה ללא תפילה, ואילו היינו מאמינים שכל אלו שהצליחו זה רק מפני שהוריהם הורידו עליהם דמעות כנחל, היינו משתמשים יותר בכוח התפילה שלנו, היינו מתפללים ומבקשים יום יום על הילדים שלנו [ושל אחרים], היינו מדברים עם בורא העולם בכל יום, במילים שלנו, בשפה שלנו, מתוך חמימות, עם דמעות רותחות, ולאחר שהיינו עושים כן לא היינו מתאכזבים בתוצאות החינוך.
הנה מה שכותב המשנה ברורה (סי' מז סק"י): ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכווין מאוד בברכת אהבה רבה'.
תמיד, אינו רק בערב ראש חודש סיון, בראש השנה, או ברגע שגילינו שהילד מחזיק מכשיר לא כשר, הכניס עיתון לא יפה הביתה. תמיד היינו מיד כאשר הם נולדו, כאשר הם עוד קטנים, כאשר הכל תקין, בסדר. כאשר אנו נמצאים בשלב בו ה'אלף נכנסים למקרא', עלינו לזעוק שנזכה שיהיה גם מאותם שממשיכים בדרך המסורה, לתורה, לחופה [אוי, כמה שנושא זה כאוב בדורנו! נורא!], ולמעשים טובים. תמיד, היינו בכל יום, בכל רגע פנוי, בערב לאחר שכל הילדים נמים את שנתם, בדרככם לחנות, בחזור מהעבודה, בהמתנה לאוטובוס וכיוצא בזה. ישנם דקות רבות ביממה שאנו יכולים לנצל אותם לדבר עם הקדוש ברוך הוא, להתחנן, לשפוך שיח, לזעוק מן הלב, שלא נכשל ולא נכלם, ושנזכה לרוות נחת מ'כל' יוצאי חלצינו.
אך כאן, ברשותכם אני רוצה לגעת בנקודה הפוכה. פעמים שאני נפגש עם הורים שיודעים שיש להם נער/ה מתמודד/ת בבית, וכאשר אני שואל אותם: מה אתם עושים בשביל זה. איך אתם חושבים לפתור את הבעיה המסוימת שנוצרה. את הקושי החינוכי שיש לילד/ה שלכם. התייעצתם, פעלתם? – התשובה שאני מקבל היא: אנחנו כל יום אומרים תהלים, חילקנו את ספר התהלים בין כל המשפחה, נשמת כל חי ברוב עם, נותנים צדקה לעילוי נשמת הצדיק שהבטיח ש…
אני מקווה שהקוראים מבינים שתשובות מסוג זה הינם בריחה מן המציאות. תשובות אלו באות מהורים שאין להם כוח להשקיע [ולא משנה מאיזה סיבה]. אך כאמור בגמרא, שתפילה לבד לא תועיל, היא חייבת לבוא יחד עם עבודת שטח. מחובתנו וזכותנו לעשות כל מה שביכולתנו לטפל בטעון טיפול, לעזור לנער במה שאנחנו יכולים לעזור לו.
וכבר כתב רבי ישראל מסלנט (אור ישראל סימן ל) 'אין מהיאות לדפוק בראשונה לשפוך שיח לפניו יתברך, כי אם לתקן סיבה הראשונה, היא, להיטיב דרכי נפשו, כמאמר חז"ל (ברכות ה א) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה", תחילה נחפשה דרכינו ונתקנם, ורק אחר כך (שם ג מא) 'נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים'. [וכן מוכח מהמעשה באנשי אלכסנדריא, שרבי יהושע לא השיב להם תחילה שעליהם לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, אלא תחילה השיב להם שירבו בישיבה וימעטו בסחורה. ורק כאשר חזרו ותמהו שהרי רבים עשו כן ולא הועיל להם, הוסיף לבאר כוונתו, שאי אפשר בלא שניהם].
יחד נשא את התפילה הנאמרת בדחילו ורחימו, בדמעות רותחות, בשעת הדלקת נרות שבת: וזכנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים. ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. אמן !!!
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.