תיאור
להחדיר אהבת התורה בתלמידים
יש דבר אחד שהכי פחות מדברים על זה, והוא הדבר החשוב ביותר, ורבים לא יחכמו לדעת את השיטה והדרך כיצד לתקן את הדבר הזה, והוא – הצורך לתת טעם בלימוד לתלמידים, שהלימוד ימשוך את הלב, ויהיה מתוך אהבת הלימוד, מתוך סקרנות, מתוך שזה מעניין, זו היא דרך הלימוד המחוייבת מהלכות תלמוד תורה.
אנו מבקשים בכל בוקר לפני התפילה, לאחר שמברכים בתחילת ברכות התורה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה, "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", המצוה היא לעסוק בדברי תורה, ומבקשים את הערבות וההנאה, כי בלא הנאה אי אפשר וקשה עד מאד להמשיך ללמוד, מפני שיראת שמים אינה נותנת מספיק כוחות לשבת וללמוד, וצריכים ללמוד מתוך אהבת התורה עם מתיקות הלימוד.
וכך היא המידה בכל המצוות כולם, שאי אפשר לעשותם מיראה לבד, וצריכים שתהיה גם אהבת המצוות, וכמו שכתב המסילת ישרים פי"ט כי אהבת המצוות והשמחה בקיומם היא ענף מאהבת השם, שהרי זה בא כתוצאה מאהבת השם הקבועה וטמונה בעומק הלב של כל יהודי, כי באמת לכל אדם מישראל יש אהבת השם מצד הטבע ומצד קדושת הנשמה, אלא שלפעמים האהבה אינה פועלת ואינה ניכרת כלפי חוץ, אבל רואים את האהבה באהבת המצוות, בטעם התורה, ובערבות המיוחדת שיש בתורה, שכל זה נובע מאהבת השם.
מתיקות התורה אצל ילדים צעירים
הערבות הזו בלימוד התורה קיימת גם בילדים קטנים, שאצלם זה ניכר באופן יותר בולט, הן ילד קטן שמתחיל ללמוד, בטבעו הוא נהנה לחזור על מה שלמד, אם כי זה תלוי גם במלמד שלו כיצד הוא מלמד, אבל כאשר הלימוד הוא כמו שצריך להיות, בצורה המתאימה לפי כוחו של הילד, לפי
כישרונותיו וטבעו, אזי הוא נהנה לחזור גם על דברים פשוטים מאד, והוא חוזר וחוזר ונהנה והחזרהאינה משעממת לו, זוהי המתיקות שיש בתורה.
וכבר אצל ילדים בגיל צעיר, גם בלימוד אל"ף בי"ת וקריאה, או בלימוד חומש, משניות או גמרא, ילדים המתחילים ללמוד גמרא, אם מלמדים אותה להם בצורה המתאימה, וכפי ששמעתי כי יש בימינו חוברות הדרכה רבות כיצד ללמד גמרא בצורה מעניינת שהילד יקלוט היטב את הנלמד, אזי הילד חוזר על תלמודו ונהנה מהחזרה בלי שעמום. כאשר הלימוד הוא בצורה כזו אין שום בעיה, בוודאי שהלימוד ימשוך אותו הלאה.
אלא שבאמת יש בעיה אחת, כי לעומת האהבה של תורה ומצוות, יש דברים אחרים שבאים מחמת אהבת העולם הזה המושכים את הלב, יש כל מיני דברים שמושכים ומעניינים מאד, שהם כאילו תחליפים לתורה ולעבודה ולכל המעשים הטובים, היצר הרע ממציא המצאות חדשות לבקרים, שיש מהם הנמצאים בקירוב מקום בבית פנימה.
והדברים ידועים כי אלו שהלימוד שלהם זה מתוך יראה בלי מתיקות, אם חסר להם ה"אשריך בעולם הזה" ששייך בתורה, כפי שאנו רואים ברוך השם שיש אושר כזה להרבה בני תורה, רבים מאלו שחסר להם את המתיקות הזו, הרי הם נמשכים אחר מכשירים אסורים, שגורמים אסונות כאלה שאין לשער ואין לתאר. חושבני כי הדברים ידועים, ואיני צריך לדבר על כך ברבים.
העצה לזה היא להגביר את אהבת התורה מול אהבת העולם הזה, שהרי אף אדם הלומד מאהבה, לא תמיד האהבה קיימת אצלו, ויש לפעמים עוד אהבות אחרות הגוברות על אהבת התורה, וכפי שמבואר בדברי הירושלמי (ברכות ט, ה; הובא ברע"ב ריש אבות) "עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט", ע"כ .
וכמו שמבואר במשנה ריש אבות (א, ג) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם", כי מצד אחד צריכים שתהא עבודת השם לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, דהיינו מאהבה, מצד שזה מושך את הלב, מאהבת האמת ומאהבת הטוב, אך מצד שני צריכים גם יראה – "ויהי מורא שמים עליכם".
חינוך הילדים ליראת שמים
והענין בזה, כי יראה זהו דבר חזק מאד, כמאמרם (ב"ב י, א) גוף קשה פחד שוברו, אלא שבדורנו אין היראה ניכרת כל כך בפועל וחסר יראת שמים, וידוע בשם הגרי"ס שאמר כי עבודתנו היא "להגדיל היראה ולהקטין הניסיון ,"והיראה מועילה שאי אפשר לבעוט ומוכרחים ונכנעים לקיים את המצוות, שגם בזמן שקשה לאדם ללמוד תורה ולקיים מצוות והוא נמשך לדברים אחרים, הרי היראה והפחד מונעים ממנו את זה.
אבל באמת אין זה מונע את האדם כי אם בשב ואל תעשה, וכל עוד שאינו עושה אלא מיראה ולא מאהבה, כיצד יוכל לקיים את המצוות וללמוד תורה לשם שמים, הרי אם ילמד מיראה לא יהיו לו כוחות להמשיך ללמוד וייחלש באין אונים, לזה אמרו "עבוד מאהבה", שאם יש אהבת התורה וטעם בלימוד, אזי הלב מושך ללמוד הלאה.
ומה שאמרו בירושלמי שם "שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא", הרי 'שנאה' האמורה כאן אינה דווקא שנאה, אלא כל אהבת דברים אחרים המושכת חוץ לתורה, שמפני משיכת אותם הדברים, עכשיו התורה אינה מעניינת אותו, זה נקרא "שאם באת לשנוא", ואם יש אהבה הרי האהבה מושכת ומונעת שנאה, ונותנת כוחות להמשיך את מה שאוהבים, ומאידך היראה מונעת שלא להיגרר אחר חטאים.
והדברים נצרכים גם בחינוך ילדים בגיל צעיר, שצריכים לחנך אותם ליראת שמים, אם כי איןלהפחיד יותר מדי את הילדים, אבל החינוך הוא שיראו בבית את היראה, אם ילדים רואים שאביהם מפחד מביטול תורה, ומלשון הרע, ומפחד לדבר דברים שלא כהוגן, ואם הם רואים שיש בבית רק מידות טובות, ורואים כיצד מגיבים על הנהגת מידות רעות שזה לא טוב, על ידי זה גם הם מקבלים חינוך לפחד ממידות רעות וממעשים רעים.
לא הקפדן מלמד
שנינו בפרקי אבות (ב, ה) "ולא הקפדן מלמד", קפדן זהו מלמד שמשליט משמעת ביד קשה על התלמידים, משמעת כזו היא משמעת של יראה ולא של אהבה, ועל ידי זה הילד אינו אוהב את מה שהוא לומד. על המלמדים לדעת כי הנהגה כזו מצידו של המלמד אינה מחדירה בתלמיד את אהבת התורה, אלא רק גורמת לתלמיד שיפחד להפריע למלמד ותו לא.
אמנם בכל כיתה יש כמה ילדים טובים, שמבינים היטב את הדברים שנלמדים, והם אוהבים את המלמד, שמעולם לא פגע בהם, ומאחר שלא היתה קפידה עליהם אף פעם, יכולים הם להצליח. אבל ילדים אחרים שאינם טובים כל כך, שנפגעו מהקפידה של המלמד, הרי הם מקבלים דמות שלילית, ומפסיקים להעריך את המלמד, כי ילד קטן אינו מבין למה מקפידים עליו, ומה רוצים ממנו, וכבר אינו מרוכז, ואינו קולט את תלמודו.
הרמה הרצויה באמירת שיעורים
לבד מזאת, בין ילדי הכיתה יש גם תלמידים חלשים, שהמלמד צריך להתמסר אליהם יותר בסבלנות, זו עבודה קשה להיות כמו רבי פרידא שהובא עליו בגמרא (עירובין נד, ב) שהתמסר מאד לתלמידו, בוודאי צריכים שתהיה סבלנות להסביר לילדים חלשים.
אך הבעיה היא שיש מחנכים שרוצים ללמד עם רמה גבוהה, כי מלמד שהוא בעל רמה, הרי הוא יכול לתת שיעורים ברמה גבוהה, והוא נהנה מהרמה שהוא נותן, ונהנה מהתלמידים המצוינים שמבינים את דבריו, אבל מאידך התלמידים שאינם מצוינים, לא יוכלו להצליח ברמה כזאת.
ושמעתי מכבר שיטה פדגוגית ידועה, כיצד צריכה להיות רמת אמירת השיעור בפני תלמידים. הנה תלמידי השיעור נחלקים לשלשה סוגים, מצוינים, בינוניים וחלשים, ומגיד השיעור צריך לתת דעתו שכל התלמידים ברמותיהם השונות יפיקו תועלת מן השיעור.
לכן הטוב והמועיל ביותר הוא שרמת השיעור תהיה כזו: שהתלמידים המצוינים יוכלו להבין את הדברים בנקל ללא שום מאמץ, עד שיהיו יכולים להמשיך לבד את מה שהרב רוצה לומר – לרוב פשיטות הדברים אצלם. וכן צריך לראות שהתלמידים הבינוניים יוכלו בריכוז ומאמץ להבין את כל השיעור, ואם לא בשעת השיעור עצמו לכל הפחות בחזרת השיעור. וכמו כן יש לראות שגם התלמידים החלשים יפיקו תועלת מן השיעור, שיבינו לכל הפחות חלק מועט מהדברים שנאמרו בשיעור, כי כאשר הם רואים שגם הם קולטים קצת ומקבלים משהו מהשיעור, יש להם במה לשמוח, והם שמחים בחלקם במה שיש להם, וכמובן יחד עם זה צריכים לתת להם את העידוד כדי שלא יתייאשו, לומר להם שגם זה מספיק בשבילם, והציונים שהם קיבלו במבחנים גם הם טובים עבורם.
אם השיעור הוא ברמה יותר גבוהה מזו, התוצאות הם לא טובות, כי המצוין צריך להתאמץ שלא כהרגלו, וכן הבינוני סובל וכבר אינו יכול, והחלש נשבר כשאינו מבין כלום מן השיעור.
ההנהגה עם ילדים המתקשים בלימודם
יש עובדות קיימות ממה ששמעתי וראיתי.
מעשה שהיה בילד שגמר כיתה ח' בחיידר, ולא ידע כלום, ולא היה מתאים להיכנס בישיבה קטנה, והעבירו אותו ללמוד שוב כיתה ח' בחיידר אחר, והיה שם מלמד פיקח, שהבין כי תלמיד זה לפי רמתו לא יוכל לענות על כל השאלות במבחנים, ונתן לו רק שאלה אחת מתוך עשרה שאלות שהיו לכולם, שאלה כזו שידע בוודאי כי התלמיד הזה יוכל להשיב עליה בנקל, ואכן ענה התלמיד על השאלה וקיבל מאה בציונו, כי המבחן שלו היה רק על שאלה אחת, ואמנם במשך הזמן קיבל התלמיד עידוד מהצלחתו, והתחיל המלמד להוסיף לו שאלות עד שבסוף השנה היה יכול לענות על כל השאלות ונהיה כמו כל הילדים, ונכנס לישיבה קטנה בלי שיהיה צורך בפרוטקציה, מפני שאכן התאים לישיבה קטנה. זו היא שיטת חינוך טובה מאד.
ומעשה נוסף שראיתי בעיני, בילד שלמד בחיידר שרמת הלימוד בו גבוהה, והיו בכיתתו ילדים רבים בעלי כישרונות יותר ממנו, והוא היה ילד טוב מאד אך לא כל כך כישרוני ,והיה הולך ובא לחיידר עם משמעת טובה, אבל הוריו הבחינו שאינו שמח כשאר הילדים בני גילו, והיה חסר לו קצת בשמחת החיים השלמה, וכאשר באו אלי יעצתי להם להעביר אותו לחיידר אחר, שבו רמת הלימוד נמוכה יותר, והילדים שם אינם בעלי כישרונות גדולים כל כך, ואמנם כן עשו והצליח שם מאד, ומאז פרח הילד והתעלה מתוך שמחה, וכבר נכנס לישיבה קטנה וישיבה גדולה, והוא יושב ולומד בהתמדה ואוהב את הלימוד, כך היתה ההצלחה.
לא להכביד על התלמידים
לעומת זה סיפר לי לפני שנים רבות מלמד בכיתה ו', שהיה מלמד משניות לתלמידים עם פירוש הרע"ב, והילדים בכיתתו היתה להם משמעת טובה מאד, מפני שהתייחס אליהם יפה כראוי, וההורים גם הם היו מרוצים ממנו, כי אפילו ילדים שלא הצליחו בשנים הקודמות – היו מצליחים במיוחד אצלו.
ופעם אחת כשבא אצלו בוחן מטעם החיידר לבחון את התלמידים, שאל שאלה אחת שאף אחד מן התלמידים לא ידע לענות, והתברר שהייתה זו שאלה מדברי התוספות יום טוב, והוא לא אמר בפני התלמידים אלא את פירוש הרע"ב, וחלשה דעתו של המלמד ממה שלא לימד לתלמידים את דברי התוספות יום טוב, ונכנס אלי לשאול בדבר, והשבתי לו כי אדרבה הוא צודק, כי מה זה משנה לילדים צעירים אם ילמדו בלי תוספות יום טוב, ומדוע צריכים לבלבל אותם בפירושים נוספים, הרי העיקר הוא שהם לומדים ונהנים.
והייתה שם כיתה אחרת באותו החיידר, שהמלמד שהיה מלמד שם משניות לתלמידים היה אומר בפניהם גם את פירוש התוספות יום טוב, ופניתי למנהל החיידר שם בשאלה למה צריכים לומר תוספות יום טוב לילדים צעירים, ויתירה מכך מדוע בוחנים אותם על דברי התוספות יום טוב.
והשיב לי, שיש חיידר אחר שמלמדים גם תוספות יום טוב, ואינו רוצה להיות שונה מהם.
אמנם פשוט שאין זו טענה, כי מה יש אם באותו החיידר עושים כך, מה גם שאין זה בטוח כלל שאכן כך הם עושים, ואפילו אם נכון הדבר אין זו סיבה לעשות כמותם, שהרי מלמדים בחיידר עוסקים בהצלחת החינוך של הילדים, והילדים מצליחים במידה שווה גם בלא תוספות יום טוב, ומה העניין בזה לתועלת זיכוי הרבים.
הנהגת רב לתלמיד בענוה
ומעשה היה בילד שלמד בשיעור ג' בישיבה קטנה, והר"מ שלו היה למדן ממש, והילד שהיה כישרוני נשבר בפתאום, ולא ידעו מה הסיבה לכך, והלכו לכמה פסיכולוגים ומומחים שגם הם לא ידעו מה הסיבה, עד שנמצא אחד שחקר ודרש בשיטה מיוחדת ומצא את סיבת הדבר ,כי הילד היה ישר ואמיתי מאד, והר"מ לא הצליח להסביר לו כראוי את דבריו, ומאחר שלא היה מבין את השיעור חשב שאינו שווה ונשבר.
וכשדיברו בזה עם הר"מ אמר, כי הוא מפחד מהילד הזה בשיעוריו, שהוא שואל אותו שאלות ישרות, ואינו יודע מה לענות לו, וכיון שנתגלתה סיבת הדבר – נפתרה הבעיה, על ידי שהסבירו לילד שהוא יותר כישרוני מהמגיד שיעור שלו, עד שאין בכוחו של המגיד שיעור לתרץ ולהסביר לו את כל דבריו. מותר לילד לדעת את זה, והמגיד שיעור שהוא אדם ישר לא יפסיד מזה.
וכן צריכים לדעת שאין מה להתבייש לומר לתלמיד איני יודע, ויש מחנכים ומלמדים ואפילו ראשי ישיבות שטועים בזה, שיראים לומר לתלמיד איני יודע ותחת זאת משתמטים מתשובה אמיתית. והאמת כי אין בזה בושה כלל, אדרבה התלמיד יעריך יותר את רבו וירגיש בענוותנותו, זהו דבר טבעי שהתלמיד יש לו יראת הכבוד כלפי הרב, אם רק יתנהג הרב בצורה הגונה, שלא יאבד את ההערכה שלו, ואם יאמר הרב לתלמיד שאינו יודע תשובה לשאלתו, זה לא ישפיל את הרב, אלא אדרבה, התלמיד יראה בזה שהרב הוא אמיתי.
ככלל יש לדעת שיסוד מידת הענוה זו לא מצוה להרגיש חלישות הדעת, אלא ענוה היא הכרת האמת, להכיר מה הדרגה האמיתית שלו, הן משה רבינו כתב בתורה על עצמו (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ויחד עם זאת נשאר עניו ולא ירד ממעלתו, מפני שאין זו גאוה, וכמו שמצינו אצל רב יוסף שאמר (סוטה מט, ב) לא תיתני משמת רבי בטלה ענוה – דאיכא אנא, כי באמת אין זו סתירה לענוה לומר כן, שהוא מכיר ויודע ערך עצמו שאינו שווה כלום, מי שאומר שהוא מכיר את האמת ואינו מרמה את עצמו, וכי גאוה יש בזה? הרי רק אמר שאינו טועה בעצמו.
על כל פנים, מידת הענוה בוודאי אינה מזיקה בחינוך.
התעסקות בכל עניני התלמידים
ומעשה היה באברך צעיר, שקיבל משרת מגיד שיעור בישיבה, והוא בעל מידות מצוינות יוצאות מן הכלל, ומצליח מאד בשיעורים שלו ובכל עניני הישיבה, וכל התלמידים נהנים מאד מהיחס שלו איתם, יש לו השפעה על כולם, וכבר התחילו צוות הרבנים לתת לו שיטפל גם בכל מיני דברים קשים עם התלמידים, לא רק בלימוד, אלא גם בשאר דברים הצריכים חיזוק לפתור קשיים, והוא מצליח בזה, גם לפעמים מבקשים ממנו לייצג כלפי חוץ את הישיבה, בדברים שהם לצורך הישיבה.
ובשלב מסוים התחיל להרהר בדבר, שהרי באתי לכאן על מנת להיות ראש ישיבה, ועכשיו כבר כמעט שאיני ראש ישיבה, אלא בעיקר מחנך ומטפל בתלמידים, וחלשה דעתו מכך, והתחיל להתייעץ בזה עם מי שהוא מבוגר ממנו, והלה הצדיק את דבריו באומרו כי אכן לא יאה לפי מעמדו לעסוק בדברים כאלו, והמשיך להתייעץ בזה עם אדם נוסף שגם הוא אמר לו כעין זה, שאי אפשר לחיות בדורנו עם שער הכניעה של החובת הלבבות, וצריך שיכירו אותו ויחשיבו אותו, ואם יעסוק בדברים כאלו יאבד מהשפעתו ולא יחשיבו אותו.
ברם זהו היפך האמת. ראשית כל, מפני שזיכוי הרבים זהו רק בענוה, וכי מה מבקשים – כבוד או זיכוי הרבים?! הרי בוודאי שהתכלית והכוונה היא זיכוי הרבים, והרי זה יתכן רק מתוך ענוה ואהבת חסד, לא מתוך שיקולים אחרים. ויתירה מכך, הרי גם בשעה שהוא עוסק בדברים כאלו, ונותן חינוך ועידוד לצעירים שיגדלו בתורה, הוא מזכה את הרבים, היש לך זיכוי הרבים גדול מזה?! הרי הוא 'יששכר וזבולון' גם יחד, כי מצד אחד הוא 'יששכר' בזיכוי הרבים בתורה, ובנוסף לכך הוא גם
'זבולון' באותו הזמן שמקדיש לטיפול בתלמידים שזקוקים לעזרה, והרי ידוע כי שכרו של 'זבולון' שווה לשכרו של 'יששכר'.
ונמצא שכל השיקול להפסיק לעסוק בזה הוא טעות מעיקרא, מהטעמים הנ"ל, וגם אין מקוםלחשוש שמא יזלזלו בו ופחות יחשיבוהו, כי אדרבה על ידי הדברים האלו הערכת התלמידים אליו תגדל יותר. כללו של דבר, לא מחפשים את החשיבות החיצונית, אלא את זיכוי הרבים האמיתי בתורה.
ריבוי 'מפרשים' – איבוד הטעם בפשטות
נחזור לענין הטעם בלימוד, ידוע כי בכיתות הנמוכות הטעם בלימוד הוא טוב מאד, והבעיה מתחילה בכיתות היותר גבוהות, אני מכיר אחד שלמד בחיידר לפני כמה שנים, וכשהיה בכיתה ז' היו לומדים דף גמרא כל שבוע, והייתי בוחן אותו וידע היטב את הדף שלמדו, וחזר בעל פה על כל השקלא וטריא של הגמרא, וכעבור שנה כשנכנס לכיתה ח' כבר לא היה חוזר על דף הגמרא אלא על דף אחר, שהיו נותנים להם בכיתה דף מוכן שכתובים בו כל החידושים והמפרשים בסוגיא, עצמות יוסף, אבני מילואים, פני יהושע ועוד, דף מלא עם מפרשים, על זה היו צריכים לחזור, וזה היה קשה מאד לילד.
מלמדים ומחנכים צריכים לחשוב מה הרווח, וכי זו היא הכנה לישיבה קטנה או לישיבה גדולה?
הרי אין בזה שום הכנה, רק מאבדים את הטעם בפשטות דברי הגמרא.
אמרו לי שכבר יש תלמידים שבאים ונבחנים לישיבות קטנות, והם יודעים רק את המפרשים ולא את דברי הגמרא כצורתן, אם כן אין זה פלא שמאבדים את הטעם בפשטות ואוהבים רק את הסברות, וכבר לא מחשיבים את דברי הגמרא הפשוטים.
בימינו יש גם בחורים בישיבה גדולה, שבטבעם הם נהנים מהפשטות, אבל הם מתביישים ללמוד בפשטות, או שסבורים שאין לזה שום חשיבות, ובאמת מטבעם הם יכולים ואוהבים ללמוד כך, אלא שאיבדו את הטעם בזה במשך כמה שנים.
סדרי העדיפות בזיכוי הרבים
הבה נשאל שאלה, מה עדיף בזיכוי הרבים, האם זיכוי הרבים ברמה נמוכה, או זיכוי הרבים ברמה יותר גבוהה? ישנם שני מזכי הרבים בתורה, האחד מלמד בישיבה גדולה, והשני מלמד בישיבה קטנה, זכותו של מי גדולה יותר, האם שניהם שווים, או שיש הבדל ביניהם?
ויש ללמוד דבר זה ממה שהובא בגמרא (ב"מ פה, ב) "כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא", כשהיו רבי חנינא ורבי חייא מתווכחים בתורה, כיצד לפסוק את ההלכה, "אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס וחלילה, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי", והיינו שטען רבי חנינא כי על רבי חייא להסכים לדבריו, וצריך הוא להתאמץ יותר להבין את דבריו ולקבלם, כי חריפותו של רבי חנינא היתה גדולה כל כך, עד שאם חלילה היתה התורה משתכחת מישראל, היה הוא מחזירה מעצמו בכח פלפולו, וכמו שמצינו (תמורה טז, א) שהחזיר עתניאל בן קנז בפלפולו את שלשת אלפי ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, והיינו שהוכיח מסברא כי מוכרח להיות שכך ההלכה אלא ששכחו אותה. אם כן צריכים לפסוק הלכה כרבי חנינא החריף יותר.
אבל רבי חייא השיב לעומתו, "בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל", שאף שלא היה רבי חייא חריף כל כך כרבי חנינא, מכל מקום היתה לו הזכות שעשה שלא תשתכח תורה מישראל, שכשראה רבי חייא שהתורה משתכחת, הלך ולקח חמישה ילדים ולימד את כל אחד מהם אחד מחמישה חומשי תורה, ואחר כך לימדו הילדים בעצמם זה לזה את שאר החומשים שלמדו מרבי חייא, ולקח שישה ילדים נוספים ולימד לכל אחד מהם סדר שלם של משניות, ואחר כך לימדו הם בעצמם זה לזה את שאר הסדרים, זהו מה שלימד להם רבי חייא, שמתוך כך קיבלו טעם בלימוד, והניח להם בזה את היסוד הטוב להמשיך אחר כך ללמוד גמרא. מחמת זה טען רבי חייאשהוא עדיף לפסוק הלכה כמותו.
השאלה היא מי צודק, מה היא האמת?
ויכולים אנו ללמוד זאת מהמשך דברי הגמרא שם, שכן אמרו "אמר רבי זירא: אמש נראה לי רבי יוסי ברבי חנינא, אמרתי לו: אצל מי אתה תקוע? – אמר לי: אצל רבי יוחנן. ורבי יוחנן אצל מי? – אצל רבי ינאי. ורבי ינאי אצל מי? – אצל רבי חנינא. ורבי חנינא אצל מי? – אצל רבי חייא", ע"כ .
הרי מבואר כי במתיבתא דרקיעא, לאחר פטירתם של רבי חנינא ורבי חייא, היו יושבים בשמים כסדר הזה: רבי חייא ואחר כך רבי חנינא, וזהו מפני שבאמת רבי חייא היה גדול יותר בתורה, שהרי סדר ישיבת המקומות במתיבתא דרקיעא הוא רק לפי הגדלות בתורה, כמו שאמרו (ב"ב קכ, א) בישיבה הלך אחר החכמה, לא לפי זקנה ולא לפי פרוטקציה, ואם ישב רבי חייא לפני רבי חנינא, בהכרח שרבי חייא גדול יותר בתורה, ומדוע? – בזכות זיכוי הרבים במקרא ובמשנה!
נמצינו למדים כי זיכוי הרבים נותן הצלחה מיוחדת בגדלות בתורה, לדעת אמיתה של תורה, אין זה משנה באיזה חיידר או באיזה כיתה, אם בישיבה קטנה או בישיבה גדולה, אלא הכל תלוי כפי מה שזיכוי הרבים גדול יותר, כך גדולה ההצלחה לזכות לכוון לאמיתה של תורה, זה מה שכתוב פה.
ההצלחה אינה תלויה בכישרונות
ברצוני לספר עוד מעשה שהיה בשני אחים ילדים, האחד מהם, הצעיר יותר, היה כישרוני מאד, והשני, המבוגר יותר, היה פחות כישרוני ,בהפרש קטן מאד, והכישרוני למד בחיידר עם רמה גבוהה מאד, והצליח שם ממש, והשני שהיה גדול יותר למד בחיידר עם רמה נמוכה, וההורים ראו שהילד הצעיר יודע הרבה יותר ידיעות מאחיו הגדול ממנו בשתי שנים, והיו מודאגים מה יהיה הסוף עם הילד הגדול.
אמנם בסופו של דבר, גמרו שני האחים את החיידר, ונכנסו לישיבה קטנה, ושם כבר היו שניהם מצוינים ללא כל הבדל ביניהם, וכן עכשיו שהם בישיבה גדולה אין ביניהם שום הבדל, ושניהם מצוינים ומצליחים מאד, וכבר מציעים שידוכים לגדול שבהם, שהוא עדיין צעיר מאד וכבר בולט בין תלמידי הישיבה, כי ההצלחה בתורה אינה תלויה בכישרונות, רק בהתמדה עם הטעם בלימוד.
עמידה על המשמר בדרכי הלימוד
צריכים לדעת כי בלימוד התורה לא די שיהיה הלימוד מתוך יראת שמים, אלא בעיקר יש להחדיר בתלמידים את האהבה והטעם בלימוד, והטעם הזה שייך רק אם לומדים בדרך המקובלת בכל הדורות, וידוע שבכל הדורות היו לומדים בפשטות, בישיבת וואלוז'ין בזמן הנצי"ב והגר"ח למדו דף ליום – שישה בשבוע, ובישיבתו של הגרב"ד בקמניץ ובסלבודקא לא היה כי אם שיעור כללי אחד פעם בשבוע, וחוץ מזה לא היו יותר שיעורים על הדף.
והכרתי יהודי אחד שלמד בוואלוז'ין אצל הגר"ח, וכבר נפטר לפני עשרות שנים, ואחר נישואיו הלך לעסוק במסחר שנים רבות בביאליסטוק, ולעת זקנתו כשהיה לו מספיק רכוש כדי חייו עזב את המסחר, ועלה לארץ ישראל והתיישב ברמת השרון, והיה יושב כל היום בבית הכנסת, ולמד גמרא עם רש"י בהתמדה גדולה. וכן היה יהודי שלמד בקמניץ אצל רבי ברוך בער, ואחר נישואיו היה גר ברמת השרון, והיה לומד גמרא עם רש"י בלי חברותא כל היום במתיקות מיוחדת, זה לא היה משעמם לו, אלא מעניין אותו, שהיה דבוק בתורה.
הנה כי כן, אפילו אלו שלא היה בכוחם להבין את דברי רבי חיים ורבי ברוך בער, לא איבדו את הטעם בלימוד, כי ידעו שהעיקר זהו הלימוד העצמי, והשיעור כללי נועד במיוחד לבעלי כישרונות, וכיון שהם לא היו מתאימים לזה המשיכו ללמוד כמו שהמלמד לימד אותם בחיידר, ככה המשיכוללמוד ולא היה משעמם להם.
בימינו צריכים לעמוד על המשמר, כשבאים לישיבה קטנה וכן לישיבה גדולה, שלא ישנו, שימשיכו עם דרך הלימוד שרגילים בה.
יתכן שדיברתי כבר יותר מדי, ואני מבקש מחילה מהציבור על האריכות, ביקשו אותי לדבר, והרגשתי כי אני חייב לדבר, וכפי שכבר הקדמתי, אין אלו דברי ביקורת אלא "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", אני מקווה שאין מי שנפגע מן הדברים, ולא יקפידו עלי, ואם יש מי שנפגע אני מבקש שימחל בלב שלם.
אהבת החסד בימות המשיח
אני מאחל הצלחה לכל באי הכינוס, רואים כאן צימאון של מחנכים שבאו לשמוע כיצד להצליח יותר בחינוך, ואינם מתביישים לבוא לשמוע דברי תוכחה, זהו ממש דבר מיוחד, שבאמת זכות גדולה היא לכל המארגנים והעומדים בראש המפעל הזה.
ברוך השם ראיתי שיש מחנכים ומלמדים רבים ממש שעוסקים בחינוך בלב טוב, ומתמסרים הרבה למלאכת החינוך, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכן ראיתי הרבה צעירים שעוסקים בזה מתוך אהבת חסד שאין לשער.
וכאשר אנו מצפים ומחכים לגאולה ולביאת המשיח, אזכיר דבר אחד לסיום בענין זה. כתוב במלבי"ם בפרק הגאולה בישעיה (נח) שקוראים בהפטרת יום כיפור, כי מבואר שם מתוך הפסוקים שלפני ביאת המשיח תהיה היראת שמים חלשה, וכן קיום המצוות, אבל אהבת החסד תהיה גדולה מאד, והמעשים הטובים שיעשו מתוך אהבת חסד, זה יביא לידי אהבת השם ולקיום כל המצוות.
יש עוד פרטים רבים שמבוארים מהפסוקים, כי הגאולה תהיה פה בארץ ישראל, כאשר כל נידחי ישראל יבואו ויתקבצו לארץ, ויהיו כאן "מים טהורים", לא של פרה אדומה אלא מי התורה, כמאמרם (ע"ז ה, ב) אין מים אלא תורה, כי התורה מטהרת, וטהרת מי התורה תהיה פה בארץ ישראל.
לפני ביאת המשיח, גם אנשים שאינם עוסקים בתורה, המידות שלהם יהיו טובות מאד, כמו שאנו רואים היום שיש אפילו חילוניים עם מידות טובות כאלה שאין לתאר, ומה שישנם בעלי תשובה מבתים חילוניים לגמרי, מה הסיבה לכך? כי הבית שם היה עם מידות טובות, יש בתים עם מידות טובות מיוחדות שאפשר להתפעל מהם, משם יוצאים בעלי תשובה מעצמם, בלא שום השפעה ותעמולה חיצונית, בזה אנחנו מתקרבים לימות המשיח, זו אתחלתא דגאולה.
צריכים לדעת כי כאשר לפעמים יש קשיים, הרי אמרו חז"ל( ברכות ה, א) כי תורה היא מן הדברים שאינם נקנים אלא על ידי יסורים, בלי יסורים לא שייך הצלחה בתורה, לכן כל הקשיים שיש בתורה, למי שלומד ומי שמלמד ומי שמשפיע, כל הקשיים האלה הם יסורים שמביאים את ההצלחה. היסורים, הכאב והקשיים, הם עצמם התרופה להצלחה, זה נותן את ההצלחה, ובזה זוכים לכל השכר.
בעזרת השם אנו צריכים לקוות ואנו בטוחים באמת שבזכות הכינוס הזה המראה על אהבת התורה ואהבת החסד שיש בכלל ישראל, זה מראה שבאמת מגיע לנו גאולה שלמה בעזרת השם.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.