תיאור
מאת הרב אלחנן קרביץ
(שם הכותב יעודכן בקרוב גם במערכת)
כל הורה רוצה שילדיו, גם אלה שכבר הגיעו לגיל הבגרות, יהיו קשובים לדבריו, יפנימו את מסריו, יקבלו ויפעלו על פיהם ויגדלו ויהיו לאיש. אך, לצערנו, פעמים רבות, נערים מתבגרים אינם רוצים לשמוע, אוזנם אינן כרויות כלל וכלל להקשבה, ואנו מתפלאים על כך, מדוע, למה הוא אינו מקשיב? במאמרים הקרובים נגיש מספר כללי ברזל בכדי ליצור שיחה נאה עם מתבגר, שיחה שמתן שכרה בצידה, כלומר שיחה שתניב פירות, שתצמיח ישועות, לנער עצמו, ולבית כולו.
הנה דברים שכתב ספר החינוך (פרשת קדושים, מצוה רלט) על מצות התוכחה. ובכדי שנבין היטב את דבריו ונגלה כמה עומק יש בכל מילה של רבותינו הראשונים, חילקתי את דבריו לשמונה כללים, ונפרטם בסייעתא דשמיא אחד לאחד. [ולאחר שנפרש במספר מאמרים הקרובים את דבריו, נכתוב מאמר סיכום, קצר, ומתומצת, של כל כללי התקשורת הנכונים לשיחה מוצלחת עם בני אדם בכלל, ועם בני הבית בפרט].
הנה לשונו: מחויב אדם להוכיח כל איש מישראל שאינו מתנהג כשורה, ואפילו מאה פעמים. אך אמרו בספרא, שאם פניו משתנות אין להוכיחו. ולכן (א) תחילה יש להוכיחו בסתר, (ב) בלשון רכה (ג) בדברי נחת כדי שלא יתבייש. (ד) ואם יראה המוכיח [או רעייתו] שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת, אינו חייב במצוה זו באיש זה. וזהו שאמרו חז"ל (יבמות סה ב) 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום (ה) יש להתיישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בעניינים אלה (ו) ולחשוב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו (ז) אל החוטא שיוכיחנו, (ז) ויבטח בה' כי הוא יעזרנו, עכ"ד.
הבה נלמד יחד את דברי החינוך, ונפיק מתוך דבריו את שמונת הכללים הבסיסיים לשיחה טובה עם כל אדם, כל שכן עם המתבגר שבתוך ביתינו.
א. להוכיחו בסתר
החינוך מביא את המבואר בספרא, שאם פניו של אדם המוכח משתנות אין להוכיחו. וכן פסק הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ז) 'המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו'. והוסיף (שם ה"ח): 'המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים יכול אַת מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים, …עוון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'.
חומרת עוון המלבין פנים הגורם לאדם לאבד את עולמו ידועה לכל שהיא מפני שהלבנת פנים הרי היא כאבק רציחה, וכמו שכתב השערי תשובה (שער השלישי אות קלט) 'אבק רציחה, הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונַס מראה האדום ודומה על הרציחה. ועוד, כי צער ההלבנה מר ממוות, ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא נט א) לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'.
טבע הבריאה שילד רוצה להקשיב להוריו, רוצה לשמוע בקולם, רוצה לכבדם. ואם אנו מגלים שהנער/ה אינו רוצה לשמוע, אינו מעוניין כלל להקשיב לנו, אות היא שנוצר קצר כלשהו בתקשורת בין ההורה לנער/ה, ועל ההורה לבדוק מה גרם לקצר, מהי הסיבה שהנער דוחה את ההקשבה.
אחת מהסיבות היכולות לגרום לכך נעוצה באופן בו קיימנו עד היום את מצוות התוכחה, או את תפקידנו כהורים בחינוך הילדים. הורה שאינו מכבד את ילדיו, כל שכן אם הוא פוגע בהם ומבייש אותם, וכל שכן אם הוא מבייש אותם בפני אחרים, בין בתוך הבית ובין מחוצה לו, הרי שהוא גורם לילדיו לחסום עצמם מלרצות לשמוע עוד את קולו, ולא שהם 'בוחרים' שלא להקשיב עוד להורה, אלא שהצריבה שנעשתה במשך הזמן בנפשם ['התניה שלילית'] אינה מאפשרת להם להקשיב ולשמוע עוד את דיבוריו.
את השורות הבאות מומלץ לכל הורה לחרוט בעט ברזל על לוח ליבו.
בתחילת חומש דברים מובא כיצד משה רבינו מוכיח את עם ישראל לפני מותו, אך הוא עושה זאת ברמיזה בלבד. מדוע? הרי כל תוכחותיו היו על מאורעות ידועים וגלויים לכל, חטא העגל, חטא המרגלים, חטא מי מריבה, ומדוע אם כן בחר להוכיחם ברמיזה? על קושיא זו מתרץ רש"י (הראשון שבפרשת דברים): 'לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים, והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל'.
אך עדיין קשה, מדוע דחה את מצוות התוכחה רק עד סמוך למיתתו, מדוע לא הוכיחם מיד בשעת מעשה החטא? על כך מוסיף רש"י וכותב: 'ממי למד משה רבינו להוכיח רק סמוך למיתתו? מיעקב אבינו שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי'.
נורא נוראות. שבטי י-ה, מלאכי אלוקים, היתכן שבגלל תוכחה יניח ראובן את יעקב אביו וידבק בעשיו הרשע? הייתכן?! אמר על כך המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל, ח"ו עמוד רפ – וראה בספר מליץ יושר פרשת דברים עמוד קכה), רואים מכאן מה כוחו של הכבוד המניע את ליבם של בני תמותה, האנשים הכי גדולים עלולים להשתנות מן הקצה אל הקצה אם מוכיחים אותם בצורה לא נכונה, מבהיל הרעיון. אם בקדושי עליון, מלאכי אלוקים נאמרו הדברים, מה נאמר אנו אזובי הקיר?! ומה יאמרו נערים צעירים, ילדים קטנים, האם יש ביכולתם לשאת את הבושה הבאה בעקבות תוכחה הנאמרת בצורה בוטה, כמדקרות חרב, לשונם חרב חדה, וכי לא יניחו את ההורה, את הבית, וילכו להידבק במעשיו של עשיו הרשע.
הורה המתפרץ בצעקות על ילדיו, מוציא את כאבו בקולי קולות, שופך את מרכולתו בקול רעש גדול, ואם לא די בכך, הרי שפעמים רבות התפרצויות אלו נעשות בפני כל בני הבית או לאוזני כל הילדים, ולעתים אף לאוזני השכנים, או העוברים ושבים, ולפעמים דבר זה גורם לילדיו להתפרץ בחזרה בחוצפה נגד ההורה, מה שגורר תוספת התפרצות מצד ההורה וחוזר חלילה. עליו לדעת, שגם אם הנער שותק בשעת התוכחה, בשעת הבושה, הרי שבתוך ליבו מתלבה הגחלת, ובהחלטות של רגע הוא יכול להניח את הוריו ולילך ולדבוק בחברים לא טובים, להתנתק מהוריו, לפעמים אף לקום ולעזוב, לברוח, לשנות כיוון, להרוס לעצמו [ולהוריו] את החיים.
אמר רבי יוחנן (סנהדרין קא:), מפני מה זכה ירבעם למלכות, מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים. וכן מובא בתנא דבי אליהו (רבא, סוף פי"ח), מאי 'ולא תשא עליו חטא', אמר רבי אלעזר בן מתיא, אם יש בו דבר שאתה יודע בו, אמור לו בינו לבינך, ואל תהא חוטא בו.
החזון איש אמר פעם לגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל (מובא באגרת הגר"א עם ביאור אמרי דעת עמו' פח) כל ילד זקוק לכפית של כבוד. הוסיף רבי מיכל יהודה ואמר: זה היה נכון ויפה לימיו של החזון איש… אבל בימינו זקוק כל ילד ל'גלון' שלם של כבוד – ובכל יום.
לפעמים אפשר לשמוע מהורה הטוען, שבכוונה תחילה הוא מבייש את בנו/בתו בפני שאר בני הבית [או מחנכים המביישים את תלמידם בפני שאר ילדי הכיתה, רח"ל], וזאת בכדי שכל בני הבית ישמעו ויראו, שילמדו אף הם את חומרת הדבר, ונרוויח שעת חינוך לכל בני הבית. אך ברור לכל, שמחשבה זו שגויה ופסולה היא מכל וכל, שהרי אין היתר לבנות את שאר הילדים על חשבון רציחתו של אחד מהילדים.
כאשר משה רבינו התבקש על ידי הקדוש ברוך הוא ללכת ולהוציא את עם ישראל משיעבוד מצרים, מבואר בתורה שהוא סירב מחשש שמא אהרן אחיו יפגע במעשה זה. והשאלה עולה ומתבקשת מאליה: הרי מדובר בגאולת העם הנאנק תחת עול מצרים כבר למעלה ממאתים שנה, וכיצד יתכן שחשש פגיעה באהרן יעכב את כל הגאולה על כל הסבל הכרוך בכך לששים ריבוא אנשים?
אלא, כך אמר מרן הרב שך זצ"ל בשיחה בישיבת פוניבז' (בשלח שנת תש"מ, מראש אמנה עמו' קסה), נמצינו למדים, איזה משקל יש לפגיעה בכבוד האדם, ואפילו רק חשש של פגיעה. ללמדנו, כי פשוט לא יתכן, אין גאולה 'על חשבון' פגיעה כל שהיא, לא זו היא הדרך. וכבר אמר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (מובא בשאל אביך ויגדך ח"א עמו' רנג): יש לנו קבלה ברורה, כי אם נוצר מצב כזה של הזדמנות לבנות את בית המקדש, אבל יש בזה חשש של חלישות הדעת למישהו, כי אז מוטב להניח ולא לבנותו…!!!
מעשה היה באדם שביקש לפתוח בירושלים מוסד תורני בשינוי צביון הלימוד ובהחדרת רוח זרה. מרן הרב שך זצ"ל היה לעת זקנותו המופלגת ותשות כוחו, אך בשארית כוחותיו קם ונסע אליו לירושלים, לדבר על ליבו ולמחות בו, להניאו מפרצה זו שאחריתה מי ישורנה.
כשהגיע, עורר בואו התרגשות מרובה, רעיית המארח הביאה תקרובת ועמדה בפתח לחזות בגדול הדור ולשמוע את דבריו. ומאחר וראה מרן הרב שך כי רעיית המארח מקשיבה לדבריו, החל משבח את המעדנים ובילה שעה ארוכה בהעלאה מלבבת של זיכרונות מגדולי הדור הקודם. לאחר מכן קם ונפרד לשלום בלבביות. אך את הנושא שלשמו בא – לא הזכיר ולו ברמז – וכל זאת אך ורק משום כי האשה הטתה אוזן! וכי יאמר לה שברצונו לשוחח עמו ביחידות – לא, לא יעלה על הדעת. קם וחזר לעומת שבא… (הובא בספר 'אדרבה')
לסיכום, כלל ראשון: לא לפגוע! לא לבייש את הילדים!
[אגב, כל הנאמר לעיל בענין הרמת קול לגבי נער/ה מתבגר/ת, אך צעקות על ילדים קטנים הדבר מסוכן שבעתיים. הנה דברים שכותב הרב וולבה זצ"ל (זריעה ובנין בחינוך, עמוד' כה): יש דבר שווה למכות, ואולי יותר גרוע – צעקות שצועקים על הילד. אתם יכולים לשים לב לזה שלפעמים כשאב צועק על ילד – הילד נבהל באופן שרואים עליו מין פחד ורעדה. הצעקה משפיעה על העצבים של הילד, עד שהוא מגיב ברעדה. צעקה היא יותר מאשר מכה קטנה. נכון, קשה להבליג, מפני שהאבא בא הביתה מהכולל או מהעבודה עייף ורעב, ודווקא אז הילדים רוצים לקפוץ על האבא, שלא ראו אותו כל היום, וזו בדיוק השעה שהם צריכים כבר ללכת לישון, והאמא צועקת והם לא רוצים ללכת לישון, ואז האב מתחיל גם הוא להתרגז עליהם ולצעוק. קשה מאוד להבליג במצב כזה, אבל הצעקה שצועקים – מאוד מזיקה, עכ"ד. הורים יקרים, שמרו על קול נינוח גם ברגעים מורכבים, הצעקה מעידה על איבוד עשתונות, על חוסר שליטה, ואינה מביאה תועלת כלל].
דברים אלו נכונים ונצרכים לא פחות, גם לנושא השלום בבית.
כאשר יש ויכוח בין בני זוג, בין לגבי חינוך ילדים ובין בשאר ענייני הבית, חס ושלום לדבר בצורה לא מכבדת לבן או בת הזוג, אין להרים קול, לצעוק, להקניט, לפגוע ולבייש, ובוודאי ובוודאי שאין לעשות כן בפני הילדים, כל שכן שאין לספר לאחים או להורים על 'חסרונות' של בן או בת הזוג, גם אם יש לך מה לומר, עשה זאת בסתר, בארבע עיניים, ולא בגלוי, לעין כל, בהרמת קול.
הרב אלימלך בידרמן שליט"א מספר בשם רבי ישראל מסלנט (מובא בספר אדרבה, עמוד 677) שפעם אחת זכה האר"י הקדוש זי"ע לראות את אליהו הנביא זכור לטוב ברחובה של צפת. אמר לו אליהו: 'בא אתי, הגיע הזמן לבשר על הגאולה'. נו, מה אנחנו היינו עושים באותו רגע. מסתבר שעד שאנו כבר זוכים לגילוי אליהו הנביא היינו מיד מצטרפים אליו לסיבוב. אך לא כך חשב האר"י הקדוש, אלא השיב: 'המתן לי דקות ספורות, רק אודיע לאשתי על הליכתי עמך' – מיהר והלך לאשתו, אך כשחזר לא מצא את אליהו הנביא. הוחמצה השעה.
ומה חושבים אנחנו, סיים רבי ישראל מסלנט – וכי האר"י הקדוש הצטער על כך? חס ושלום! הוא אמר לתלמידיו: 'אסור לצער שום יהודי, וכל שכן את האשה, אפילו לרגע אחד. גם במחיר של הפסד משיח אין לעשות זאת! לעולם לא תמצא שליחות של גאולה שתצליח – כשהיא טומנת בחובה פגיעה בזולת.
נוראים הדברים. הרי בוודאי שלאר"י הקדוש היה הוראת היתר, שמסתבר מאוד שאשתו תסכים שילך עם אליהו הנביא, ובוודאי תשמח כאשר תשמע על הפגישה בין בעלה לאליהו הנביא, ועוד הוראות היתר למיניהם – אבל הוא לא עשה כן – כי זה 'איסור מדאורייתא' לצער יהודי, ובוודאי את שאר בשרו, אשתו.
וכאן עלינו לשאול את עצמנו: מה אנחנו עושים כמעט בכל יום, מאחרים הביתה, לא מודיעים להיכן יוצאים, מתי חוזרים, מדוע איחרנו לשוב. ושלא נדבר על אלה שחוזרים הביתה כועסים, עצבניים, ומרימים קולות, צעקות, גערות, העלבות… חסר לנו מאוד בחשיבה על הזולת, חסר לנו בבין אדם לחברו, חסר לנו בהרגשת הזולת, חסר לנו בידיעה כמה חמורה העבירה של המצער את הזולת וכו'… עלינו להתבונן היטב, כיצד נהג האר"י הקדוש כאשר התבקש לבשר על הגאולה – תחילה ביקש להודיע לאשתו שהוא יוצא, אם נצליח לחסום את פינו בשעת מריבה, נזכה לשלום אמיתי, ולגאולה השלימה, במהרה. בהצלחה!!!
שביל ציבורי
מתגובות הקוראים – כל אחד והשביל שלו
בהתייחס למכתב
אשריכם, אני לא מאמינה שיש אנשים כאלה בימינו, אני מאמינה שבזכות אנשים כמותכם נזכה ל'באחישנה'. יתן לכם ד' כוח להמשיך לעשות חייל מתוך שפע ברכה, נחת, בריאות איתנה והמון שמחה.
==============
המכתב האישי ממש מחמם את הלב [ונותן חשק גם לנו לעזור ולתת את הלב לאחרים…]
יישר כח גדול! שתזכו הלאה לזכות את הרבים מתוך בריאות שמחה ורוב נחת!
=============
יישר כח גדול! ובפרט על ההתייחסות לנושא החשוב של שמירה מפגעי הטכנולוגיה [במאמר הסגולה להשפעה]. מאד התחזקנו מהמאמרים, ובאופן מיוחד המאמר על המבט הנכון לימים הנוראים; מחזק מאוד ומרגיע.
ובכלל תודה רבה על כל המאמרים במשך כל השנה כולה שתורמים המון ומחזקים. יהי רצון שתזכו לשנה טובה ומתוקה, והשם יתברך יתן לכם כוח להמשיך ולחזק את עם ישראל לעבודתו וית' ותבורכו בכל מילי דמיטב.
=============
לכבוד הרב קרביץ שליט"א
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, על המאמרים המחיים את קוראיהם מידי שבוע, קולעים אל המטרה ומדייקים באופן קבוע, בפרט שהם מעוגנים במקורות מתורתנו כמעיין נובע, המושכים את הלב לתקן את אשר בו נגוע.
יצא לי להשתמש במאמרים אלו עבור הורה למתבגר רעוע, לייצבו ולהשיבו אל אביו כגן נטוע, ומאידך להשיב נפש אביו אל עצמו שיהיה רגוע, כי האשמה עצמית אינה במקומה מול בני נוער כידוע, אדרבה אבותינו הקדושים התנסו בזה כנז' בפרשת השבוע. אודה ואברך על העבר וההווה והעתיד הלא ידוע.
==============
אין בפינו מילים להודות
המאמרים כתובים מלב חם עם הרבה ניסיון ונותנים לי בכל פעם מחדש הבהרות חשובות וציוני דרך. תודה רבה ושתהיה שנה ברוכה ברוח ובגשם!
==============
שלום רב
הצטרפתי רק עכשיו, והצצתי רק לכמה דקות בשבילים ששלחתם
ולפתע אני רואה שאני יושב כבר מעל שעה רצופה עובר דף אחר דף בשקיקה עצומה
שמח מאוד שהבורא יתברך קישר אותי לזה על ידי המלצה שקיבלתי מחבר, הדברים שאתם כותבים מלאים וגדושים בחכמה נפלאה ומיוחדת.
מקבל על עצמי להפיץ בלי נדר.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.