תיאור
המאמרים מתוך ספרו של הרב אליהו כהן במשנתו של מרן.
הגר"ח מוולאז'ין שואל בכמה מקומות בספריו הקדושים (נפש החיים ש"א פי"ב. וש"ב פ"ח, ורו"ח אבות פ"ב מ"א ופ"ו מ"א) על מאמר חז"ל (ב"ק נ.) "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו". שהרי מה בכך אם נאמר שהקב"ה ותרן, הרי עיננו הרואות שגם באדם יש מדת הוותרנות, ומכל שכן בקב"ה יתברך שמו?
ומתרץ הגר"ח תירוץ יסודי שחייב להדריך כל יהודי במשך חייו ולהיות חקוק על לוח לבו, כי כפי שאם האדם יאכל דבר מקולקל או רעיל בודאי יזיק לו, ולא יהיה שייך לזה מחילה. כמו כן הענין כאן, כי כל העולמות כולם מסרם הקב"ה שיהיה בנינם והריסותם וקיומם רק במעשה האדם, מחמת שבו כלולים כל העולמות כמ"ש (בראשית א, כו), "נעשה אדם", שכולם נתנו חלק באדם. ואם הוא עושה מעשה טוב גורם שמתרבה ונוסף אור בכל העולמות כפי שרשו, וזהו שכרו – שנותנים לו כל העולמות עם האורות שנתוספו על ידי מעשיו הטובים ומתעדן בהם, וגם בחייו הוא מסובב ומלובש בשעת מעשה באור מקיף של אויר גן עדן. ולהיפך אם קילקל מעשיו חס ושלום, אז הוא פוגם כפי שרשו בעולמות עליונים, כידוע ליודעי חן בזוהר הקדוש, והוא מוקף ומלובש בשעת מעשה ברוח טומאה מגיהנם, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה ג:) מלפפתו והולכת עמו, ומוכרח לקבל עונשו בגיהנם כפי גודל הפגם שלו עד שיתרפא מחליו מהפגם שפגם בנפשו. ולכן נקרא הגיהנם עלוקה שהיא מוצצת הדמים הרעים ואחר כך מתה, כן מקבל עונשו על ידי אותן המזיקים שנבראו על ידי מעשיו ואחר כך כלים ומתים. ולכן אין שייך לזה מחילה וותרנות, שכך טבעם (וראה עוד בהעמק דבר דברים לב, ד שלכן נקטו דוקא לשון יוותרו מעיו, שהוא כמו האכילה שמקלקלת את המעיים, ואין לה תקנה אלא ברפואה)!
וכדאי להוסיף את המשך דברי הגר"ח, אע"פ שאינם מענין מאמר זה, מי שעוסק בתורה לשמה אינו צריך לכל זה, שאף על פי שהיצר רודף אחריו להחטיאו, התורה מרחקת אותו ממנו, ולא עוד אלא שמקרבתו לידי זכות! ע"כ דברי קדשו.
והגאון רבי יאודה צדקא זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, הוסיף להמשיל דבר זה לאדם שנפל מהגג וכל עצמותיו נשברו, האם הוא יכול להתנצל ולומר לא ידעתי ולא התכוונתי? הרי כעת במציאות הוא מוכה וחבול ועליו לקבל את הטיפול אם ברצונו להבריא, ולולי זאת הוא ישאר כך ומצבו רק יחמיר. כך הוא הדבר במי שמחלל שבת או עובר על מצוות התורה, עליו לדעת במציאות כי נשמתו כעת הינה מוכה וחבולה ובלי טיפולים כואבים מתאימים לא יעזרו לו שום התנצלויות, כי זו המציאות שהוא קיים בה ולא שייך דבר אחר[1].
מרן מלכא הראש"ל זצ"ל בשיעוריו היה ממחיש ומחיה בצורה ממשית את השכר והעונש המצפה לנו בעולם הבא, והוא אף היה מעודד להחדיר בילדים את האמונה הזו בעודם רכים כדי שתיחקק היטב בראשם וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה. בהזדמנויות רבות היה מתאר מרן בשפתו הציורית את העולם הבא, היאך הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, ומי שלא שמע להוראת רבינו תם [לדוגמא] לא יוכל להיכנס לישיבתו בעולם הבא, ויאלץ להפסיד את הפלפולים והחידושים שייאמרו בישיבתו… ובפרט בתקופת הבחירות היה מרן מתאר בצורה עסיסית את המעליות והקומות בעולם הבא…
בזמנו, לפני למעלה מעשרים שנה, "שר החינוך" היה אחד מראשי תנועת המפד"ל דאז, לראשו התנוססה מעין כיפה, והוא הגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות, למרות שבעיני מרן זצ"ל היה אדם זה בגדר אפיקורס למהדרין עם כל התנאים ולפי כל הכללים, לא פחות משר החינוך דהיום…
באחת מהתבטאויותיו עמד אותו שר והכריז קבל עם ועדה מהגיגיו על חינוך ילדים: היום אי אפשר לחנך את הילדים לאמונה בשכר ועונש בעולם הגמול, צריך להסביר להם את הכל בצורה הגיונית! כאילו האמונה בשכר ועונש אינה הגיונית ח"ו. עפ"ל.
דבריו אלו שנאמרו במסיבה שנערכה לכבוד רבה של שווייץ, העלו את חמת הגאון רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים, ביראת השמים שבערה בו הוא לא יכל להתאפק ולחשות, הפסיק את הלה באמצע דבריו עם דפיקה חזקה במטהו על השלחן וגער בו קבל עם ועדה: "וכי אתה מאמין בכלל בשכר ועונש"?! כמובן שאותו שר נותר ללא מענה, שהרי לבו ידע היטב את מרת נפשו כי אמונה יקרה זו הינה ממנו והלאה.
הדברים הסעירו והטרידו את רוחו של מרן זצ"ל גם לאחר חזרתו ארצה, ובכמה שיעורים הוא הרבה לחזק את האמונה בעולם האמת, ובשכר ועונש המצפה לנו, תוך כדי שהוא תוקף במלים חריפות את אותו שר "חסר החינוך", וקורא עליו את הפסוק "ואם המר ימיר בהמה בבהמה"… כשאינו חוסך בלשונו אודות החנוך הקלוקל שיש לחלק גדול מהמפד"ל, שבתפיסת עולמם אינם מאמינים בשכר ועונש, ולא במציאות עולם-הבא בכלל, והם [חסרי האמונה] המינים והאפיקורסים שאמרו עליהם רבותינו. הם מתימרים להיות שרים של הדת, יש אמון באנשים אלה? אדם שאינו מאמין בשכר ועונש, לא נקרא שמו יהודי! מי יודע איזה עוונות הוא עושה בחדרי חדרים, אם אינו מאמין שיש שכר ועונש, שהקב"ה מסתכל עליו ויתן לו את העונש המגיע לו, למה לא יחטא?
מרן מלכא זצ"ל ניצל את ההזדמנות הזו לשוב ולחדד את המסר נגד בתי הספר הממלכתיים דתיים, אשר במשך שנים רבות הוא התריע מפניהם, וחזר לקרוא לתלמודי התורה שלנו שהמורים תלמידי חכמים, כי מפעם לפעם יקדיש הרב מזמנו לפרש את י"ג העקרים, היאך התורה ניתנה למשה רבנו מן השמים וכן השאר, ולא יחכה עד שיגדלו יותר, אלא מקטנותם יחדיר להם זאת לתוך הוורידים, שהם יגדלו עם הדעות האלה ושום רוח לא תוכל להזיזם ממקומם.
אם ילמדו הכל בהגיון – שגיון, ההגיון יאמר לנער למה לא להנות מהעולם הזה, למה לא לעשות את כל התאוות? מה בכך שהוא רוצה להנות מהחיים. אם אין עונש בעולם הבא למה לא יהנה? אם יאמרו לו רק 'הזהר שלא יראו אותך שאתה גונב, אוי ואבוי לך', הוא יחשב 'אגנוב שלא יראו אותי, מה בכך'.
אך אם יודע שיש עונש מהקב"ה, הוא פוחד, יודע שהכל יצא מעיניו, אם יהנה מהעולם הזה, יאכל נבלות וטרפות, יעבור על עריות, יקבל שם את עונשו, זה מפחיד אותו, הוא סולד ופוחד. אך 'רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני'.
בגיל זה אין לילדים דעה קדומה, אלא הם מקבלים הכל, הרב יסביר להם על שכר ועונש, וכך אם ירצה לעשות דבר רע, ידע שהקב"ה מסתכל בחדרי חדרים, לא יאמר אף אחד אינו רואני, 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו', הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא', אפילו ילד יכול להבין שהדבר אסור, ואפילו אם יכשל פעם אחת חלילה, מצפונו יעיק עליו וידע שנכשל, 'ואכל וחי לעולם', לעולמי עד הוא ישאר כך. אך אם לא ידע את כל ההקדמות האלה יעשה בסתר כל מה שלבו חפץ.
מרן אף הוסיף פן אישי לכך שיש לילדים אמון במורה, וסיפר: יש לנו נכדים ב"ה באים מלאי הערצה למורה שלהם. המורה מקדיש ומוסר את עצמו לתלמידים, וגם הם מסורים אליו, יש להם הערצה כלפיו כאילו הוא יחיד בדור. הוא אמנם תלמיד-חכם רגיל, אך בזכות מסירותו הרבה לתלמידים האלה בגיל שש-שבע-שמונה הם מלאים הערצה אליו בלי סיג, כל דבריו בעיניהם כמו הלכה למשה מסיני. וכשאומר להם שיש גן עדן וגהינם, הם קולטים זאת היטב. לכן צריך כל אחד להניח את בניו בין ברכי תלמידי חכמים. וזהו בדיוק מה שאמרו חז"ל (ברכות כח:) מנעו את בניכם מן ההגיון.
כתוצאה מחוסר חינוך זה לאמונה בעולם הבא, ראה מרן בכך האשמה לכל השולחים יד בנפשם וחושבים שבכך ימצאו מנוח מכל צרותיהם, בעוד שאינם יודעים שרק כעת יתחילו באמת הצרות הגדולות שלהם, ואלו היתה להם אמונה בשכר ועונש, שהקב"ה מעניש את הרשעים, ומי שרוצח אוי לו ואוי לנפשו, והשולח יד בנפשו גרוע יותר מרוצח, לא היו מגיעים לכך.
גם במישור הפוליטי ראה מרן השלכות לחוסר אמונה זו, שכן בעוד שהיה בידו של אותו צ'ר לסייע רבות בבניית מקואות טהרה והזרמת תקציבים לדברים שבקדושה, הוא היה מתחמק מכך באלגנטיות בטענות המוכרות של חוסר תקציב, למרות שעל ידי כך היו ישובים רבים מנותקים ממקואות טהרה ושאר צרכי התורה, ולמרבה הפלא דוקא כשהיה צורך להקים "בתי תרבות", מגרשי כדורגל, ושאר מרעין בישין, היתה ידו נפתחת בנדיבות, האם זו אינה הוכחה לחוסר האמונה של אותו שר?? תמה מרן[2].
[1] וראה באוה"ח הק' (ויקרא ט, ח) דמה שהקרבן מועיל הוא משום שעד התשובה האדם הינו כמו בהמה, ובתשובה חוזר להיות אדם, ולכן הבהמה הקרבן נלקחת לשמים במקומו. וכיו"ב שמעתי ממרן זצ"ל שביאר היאך התשובה פועלת מצד שהאדם עצמו משתנה, ונעשה אדם אחר מאותו אדם שעליו נגזרה הגזירה מחמת עוונותיו, והגם שאין להשי"ת שינוי ותמורה ואינו משתנה בשום אופן, הדבר דומה לשמש שנכנסת בחלון צבעוני ונראית בכמה צבעים, לא מחמת שיש בה שינוי אלא מחמת החלון שעוברת דרכו. וראה עוד במהרש"א (ר"ה יז. ח"א ד"ה ועון עצמו), פרשת דרכים דרוש ד, משלי יעקב פר' ואתחנן. מס"י פ"ד. דרושי הצל"ח (דרוש כ"ה לעשי"ת). ועי' א"ר (או"ח ריט, ד) דאינו מוותר לחינם, אך מצד הגמול והחסד מוותר. וכעי"ז כ' השל"ה הקדוש (מסכת ראש השנה פרק תורה אור אות ו) דהיינו ללא תשובה.
[2] ראוי להוסיף הערה נבונה של ר' יחיאל יעקבזון כי במחקרים שנעשו הוכח שכאשר מרבים להפחיד יותר מדאי את בני האדם על נושא מסוים שהם נכשלים בו, הם מתייאשים מלהשתפר באותו נושא. לדוגמא, בכמה מדינות ניסו להילחם בתאונות הדרכים על ידי פרסום תמונות זוועה מתאונות, התמונות הושתלו בתוך שידורים וכדו', ולמרבה ההפתעה כמות התאונות רק הלכה וגדלה, והוברר שהסיבה היתה כנ"ל, שכאשר מוכיחים אדם על דבר שהוא נגוע בו ומפחידים אותו יותר מדאי הוא נותן לדברים לעבור מאחרי אזניו ואינו מיישמם.
ולכן בחינוך ילדים העצה היא לדבר עימם על שכר ועונש, אך רק בקשר לדברים שבהם ודאי שהם לא יכשלו, כגון לתאר בפניהם את עונשו המר של האוכל חזיר וכיו"ב, כך יכנס הדבר למודעות הילד, אך הוא לא ירגיש מכך איום על מעשיו שהוא נכשל בהם מידי פעם.
ונקודה נוספת, אצל ילדים רבים המושג "יראת שמים" נראה מושג כזה מפחיד ומעורר חלחלה, והסיבה לכך היא שבד"כ רק כשהילד נכשל מוכיחים אותו ואומרים לו אין לך ירא"ש, וממילא הוא מבין שבאמת אין לו ירא"ש והוא בכלל לא יודע איך משיגים את הירא"ש בפועל כי תמיד נאמר לו שאין לו ד"ז, וגם בזה העצה לשבח את הילד על הירא"ש שכן יש בו, כשהוא מתפלל לומר לו איך התפללת בירא"ש וכן כשהוא מברך ואפי' שם כיפה וכדו', כך חודרת למוחו ההבנה מהי ירא"ש ובמה היא מתבטאת, ומצידו הוא יבין לפתח אותה יותר ויותר מתוך אהבה ושמחה.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.