האם לדווח להנהלת בית החולים על רופא שכנראה סובל מהפרעות נפשיות

תיאור

הרב יצחק זילברשטיין

שאלה בחדר המיון התקבל אדם שנפצע בגופו, והרופא המטפל שהפנה אותו לחדר המיון, מסר בעל פה לרופא האחראי בחדר המיון, שכנראה הוא חבל בעצמו, כיון שיש לו קצת הפרעה נפשית וכדי לדכאות את ההרגשים הנפשיים הוא חובל בעצמו. והנה אדם זה בתפקידו משמש כרופא בבית חולים פלוני, ושאל הרופא הממונה בחדר המיון, האם לדווח להנהלת בית החולים בו עובד הפצוע כרופא, על החשד שהוא סובל מהפרעות נפשיות עד כדי חבלה עצמית, ויש חשש לשלום הציבור עליו הוא מופקד מתוקף תפקידו, אלא שיש חשש שדיווח כזה ישלול את פרנסתו ויביא אותו למצב של התדרדרות נפשית חמורה יותר?

תשובה שאלה זו היא חמורה מאד כי הרי קיפוח פרנסה נחשבת כ'שפיכות דמים', כנאמר: "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים" (שמואל ב, כא א), ושואלת הגמרא במסכת יבמות (דף עח ע"ב) וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? ומתרצת הגמרא: "מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספקים להם הגבעונים מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". הרי שהמקפח פרנסתו של אדם נחשב כאילו שפך דמו. ואילו הסכנה של זה, לפעמים סכנה רחוקה היא, ואולי נאמר שאם חשש הסכנה רחוק הוא, אולי לא נעשה מעשה, כדי לקפח פרנסתו.

אלא ששמעתי יסוד ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כמענה לשאלת רופא עינים האם ידווח על ליקויי ראיה העלולים לגרום סכנה לציבור, וזו תוכנה:

כיצד ינהג רופא המוצא אצל חולה ליקוי בראייה, כגון בחדות הראייה, שדה ראייה, ראיית לילה או בראיית צבעים, אשר לדעת הרופא עלול לגרום, בתנאים מסויימים, לתאונה, [כגון נהיגה, עבודה בתעשיה וכדו'], והחולה אינו רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו. האם חייב הרופא לשמור את סוד המחלה או שמא חייב הוא להודיע לשלטונות המתאימים [משרד התחבורה, מעביד וכו'], על מגבלות החולה, ועל ידי כך לגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה?

והשבנו בס"ד (יעוין בספר 'שעורי תורה לרופאים' סימן ס) שזכות הציבור לתקן תקנות לטובתו, וכפי שמצינו בבבא בתרא (דף ח ע"ב): "רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, [שער החטים והיין, שלא ימכרו בשנה זו יותר מכך וכך דמים, (רש"י)], ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן", [לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה, (רש"י)]. ואם כן כאשר השלטונות קבעו לטובת הציבור ובהסכמתם, שנהג בעל כושר ראיה פחות מ – 6/12, אינו זכאי לרשיון נהיגה, אם כן אין בשלילת רשיונו חשש לקפוח פרנסתו, מאחר ופרנסתו של נהג זה, לא כדין היא ונגד רצון הציבור, ואילו היה בא לשאול דעת תורה, היו מורים לו שמוטב לו לחזר על הפתחים, מלהשתכר מנהיגה ברכב בתנאים אלו.

לכן, אם רואה הרופא שעל ידי מסירת הדברים לשלטונות, יאבד הנהג את פרנסתו, אל יחשוש מכך. אולם בטרם יגזור הדין, אל יהיה 'דן יחידי' בקיפוח פרנסתו של זה, אלא יצרף אליו שנים מחבריו הרופאים, שיאשרו את קביעתו, שאכן הנבדק עבר את גבול המותר. כשם שלמדונו חז"ל בסנהדרין (דף ז ע"ב): "רב הונא כי אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר, כי הכי דלמטי שיבא מכשורא. [כאשר בא דין לפני רב הונא היה מצרף אליו עשרה תלמידי חכמים, ואמר אם אטעה, ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי, (רש"י)]. וכתב רש"י במסכת חולין (דף נב ע"א ד"ה בתרי גפי) שכך יש לנהוג גם כאשר באה לפני החכם שאלה של טריפה. ומה טוב היה, אילו ידאג הציבור למצוא לנהג זה מקור אחר למחייתו, ע"כ השבנו בעבר.

והן הן הדברים האמורים בנידון שאלתינו על שלילת רישיון נהג הרומס ביודעין את חוקי התנועה שאין לחוש לקיפוח פרנסתו, וכן בנידון הרופא אם יחליטו ג' רופאים מומחים יראי ה' שמצבו הנפשי עלול לסכן את הציבור, אזי יש לדווח להנהלת בית החולים.

(חשוקי חמד זבחים פח ע"ב)