תיאור
בפעם הקודמת כתבנו, שאחת הסיבות העיקריות המביאות את הנער בהמשך חייו להתמודדות, היא המרירות הנובעת מאכזבות תמידיות העוברות עליו. והדגשנו, שאין זה משנה כלל האם אלו אכזבות נכונות או לא, המציאות היא שהילד מאוכזב, וממילא ממורמר, וכאשר זה מתמשך, זה מסוכן.
ניתן להביא לכך דוגמא מחיי הנישואין: לפעמים קורה שאחד מבני הזוג לא כיבד כיאה וכראוי את בן זוגו/בת זוגתו, ופעמים שאף זלזל ביכולתו של בן/ת הזוג, ולצערי יכול להיות שאף פגע בנקודות רגישות. בעקבות כך אנו יכולים לראות, שדברים שביום רגיל היינו מחליקים, ואולי בכלל לא היינו שמים לב שמשהו לא טוב כאן אירע, אך מרגע הפגיעה, מרגע שהחלה המרירות, כל דבר קטן מרגיז, מרתיח, צובט את הלב, וזה גורר חוסר סיפוק, חוסר אמביציה להמשך תפקודנו בחיי המעשה. ומכאן הכדור רק מתחיל להתגלגל.
אלא, שבחיי הנישואין אנו מצפים שהפוגע יעצור את הכדור מלהתגלגל, בכך שירגיש שטעה, יתחרט ויתנצל. או שהנפגע ישב לשיחה עם בן זוגו/בת זוגתו ויביע בפניו את הכאב, את הפגיעה, ויישרו את ההדורים ביניהם. [וחבל מאוד שישנם זוגות שאמנם נחשבים כ'נשואים' אך בתוכם הם מלאי 'מרירות', מה שמפריע מאוד לחיי הנישואין להתקדם, לפרוח, לשגשג – ובעיקר ליהנות, להיות מאושרים, חבל! עצוב!].
אך כאשר מדובר בילד קטן, הוא הרי אינו יודע לומר או להסביר שהוא נפגע, שהוא מאוכזב, ואנחנו כהורים לא תמיד ערניים להרגיש את אכזבתו. ולפעמים, כאשר הוא כבר בא לספר, לשתף, אנו מבטלים את תחושתו, תמהים על מרירותו, ואולי גם מוסיפים מעט שמן למדורה, וממשיכים לדרוש ממנו להתנהג כשאר הילדים וכדומה, ובכך מוסיפים דכדוך על דכדוך, מרירות על מרירות, ובעצם ממשיכים לגלגל את כדור השלג לכיוון מעגל התנועה, שהנכנס לתוכו אינו יודע כיצד הוא יצא, חבל.
במאמר הקודם נגענו באכזבות על רקע רגשי שהחל במקרה חד פעמי, אך מאחר ולא נעצר בזמן, הוא המשיך להתגלגל ולהתרחב. הפעם אנחנו רוצים להדגיש דוגמאות נוספות למרירויות מתמשכות של ילדים. כגון: שמם הפרטי, שם משפחתם, העדה/החוג/הקהילה שאליהם הם משתייכים. כן, כולנו מכירים א/נשים שלאחר חתונתם, כאשר יצאו מהקן של ההורים, החליפו את שמם הפרטי, או שם משפחתם, או אפילו את החוג והקהילה שבו השתייכו הוריהם, וכן יש המשנים את פרטי הלבוש.
שינויים אלו אינם באים מתוך החלטה בגיל העשרים, אלא בהכרח שמצוקה זו ישבה אצלם עמוק בלב שנים רבות, שכן הם קבלו המון בוז וקלון, התלוצצויות חוזרות ונשנות מהחברה, והם לא יכלו לשאת בנטל, הם לא יכלו לסבול את זה. אז אכן, במקרה הטוב – הם משכו את זה עד לאחר החתונה, ובמקרה הפחות טוב – הם לא משכו את זה, אלא קרסו מעומס ונפלטו לנתיב חדש באמצע החיים, ואימצו לעצמם שבילים חדשים.
אך כאן הורים רבים שואלים, ובצדק, מה יש כבר לעשות, וכי נחליף את שם משפחתנו או את שמו הפרטי של הנער/ה רק משום שהוא מאוכזב מכך? רק בגלל שהוא לא השלים עם המציאות?! לא ולא, אין צורך להחליף כלום, אבל יש צורך להכין את הילד למכות שהוא הולך לספוג, בידינו ההורים להקדים תרופה למכה [כמובן שהתרופה הראשונה היא לא לקרוא לילדים בשמות שיתכן ובמשך החיים הם לא יאהבו את שמם]. ונבאר את הדברים.
מצינו בתורה כאשר אליעזר עבד אברהם חיפש כלה ליצחק, בנו של אברהם אבינו אדונו, כאשר נראה שהנה הוא מצא את מבוקשו, נראה שתפילתו התקבלה, הוא מוזמן לבית המחותנים לסגור את השידוך, הוא אינו רוצה לאכול מאומה עד שיאמר את דבריו. בואו נאזין כיצד אליעזר פותח את נאומו הראשון, הופעתו הראשונה, במה הוא מנסה להרשים על מי שהוא רוצה שיהיו מחותנים של אדונו.
'ויאמר עבד אברהם אנוכי' (בראשית כד לד). שמעתם. אליעזר בוחר לפתוח בחסרונו האישי. מה זה שייך לנאומו, ומדוע בחר דוקא לפתוח בדבר זה ולא השאיר את הגילוי הזה לסוף. אך, חכמינו ז"ל, מביני נפש האדם, לימדו אותנו את אחד מכוחות הנפש הנפלאים. הגמרא במסכת בבא קמא (צב ב) מביאה שרבא שאל את רבה בר מרי, היכן הוא המקור למאמר העולם 'מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה', כלומר, דבר גנאי שיש בך הקדם ואמור אותו לחברך לפני שהוא יאמר לך אותו. השיב לו רבה בר מרי, שהמקור הוא מדברי אליעזר עבד אברהם, שהקדים לומר שהוא עבדו של אברהם ולא המתין שהם יאמרו לו זאת.
מפרשי התלמוד [יעויין מהרש"א, מהר"ל, עיון יעקב, בן יהוידע על הגמרא שם] עומדים על כך שטמון כאן סוד גדול לחיינו. כאשר אנו מחביאים גנאי שסופו להתגלות בעתיד, הרי שאנו בידינו יוצרים את המשבר, את הכאב, מפני שכאשר אחרים מגלים דבר שהוסתר מהם, הם משתמשים בו לרעה יותר, ואילו היינו מגלים בעצמנו את הגנאי בתחילה, הדבר היה עובר, בקלות, וללא התעסקות מיותרת. הרבה אפשר להרחיב בנושא זה, אך אנו רוצים לגזור מכך את השייך לעניינינו.
כלפי מה הדברים אמורים:
בדיחות רבות רצות בעולם על עדות מסוימות, קהילות ממקומות שונים בעולם, חוגים מסוימים. ומאחר וזו המציאות, אם אנו יודעים [ואל לנו להטמין הראש בחול בנושא זה] שגם אנו שייכים לאותה סביבה, עדה, חוג, קהילה [ובעצם על כל אחד ואחד אפשר לספר בדיחות], עלינו להקדים ולספר את הבדיחות הללו בבית, בעיני הילדים, בקלות, בקלילות. שהפעם הראשונה שהילדים ישמעו את הבדיחות הללו – זה יהיה מאתנו, ההורים. או אז, כאשר ישמעו את זה מפי חבריהם, הם לא יבהלו, לא יתכווצו מבושה, לא יפגעו, לא ישברו, מפני שזה לא המפגש הראשון שלהם עם הבדיחה, הם כבר שמעו את זה, בטון אחר, בהלצה, בהומור.
יש אנשים נמוכים, יש אנשים גבוהים, יש אנשים רזים ויש אנשים מלאים, על כל אחד אפשר לצחוק, על כולם אפשר לספר בדיחות, עלינו להקדים ולדבר על כך בקלילות. כמו כן, שמות פרטיים או שמות משפחה לא שגרתיים מהווים פעמים רבות סיבה להתלוצצויות חברתיות, על כן עלינו להקדים ולדבר על כך בהומור בתוך הבית פנימה, כמה שנרבה להתלוצץ על כך – נוכל להיות בטוחים שהילדים שלנו לא יהיו שק חבטות במוסדות הלימוד בנושא זה. [כידוע, כאשר ילד נפגע מבדיחה בנושאים אלו, שאר הילדים רק מוסיפים עוד ועוד להתלוצץ על אותו ילד. אך אם הם רואים שהוא לא נפגע, ואדרבה, עוד זורם אתם, מוסיף להם עוד בדיחות באותו נושא, הרי שהם יבינו שהוא לא הכתובת לרציחה].
הנה דוגמא: לפני כמה זמן, הלכתי באחד הערים במרכז הארץ ביום גשום, לפני הלכו אמא ובנה [כבן חמש], איך שאני מבין שם משפחתם הוא 'שמש'. עברו שני ילדים, חברים של אותו ילד, ולעגו לו, וכך הם אמרו: שמש, אתה כיבית את השמש היום ולכן יורד גשם?
האמת, שזו הברקה יפה, נהניתי גם אני מההברקה. אך לצערי, ראיתי שהילד מאוד מאוד נפגע, שכן הוא החל לבכות בקול רם. האמא שהלכה לצידו – הזדרזה לתפוס את הילדים הללו ולהסב את תשומת ליבם למה שהם עשו, גרמו, ושיבקשו סליחה.
אך אני כעומד מן הצד, תמהתי, האם הסליחה שיבקשו הילדים יציל את המצב. האם משום כך מחר מישהו אחר בכיתה לא יאמר את אותם דברים. הרי אילו בבית היו מתלוצצים כך על המשפחה, אילו האמא בבית היתה אומרת את הבדיחות הללו, הוא לא היה נפגע מחבריו, הוא לא היה נעלב – שכן הוא מכיר כבר את הבדיחות הללו, הוא כבר צחק עליהם מספיק – יהיה מצב שהוא יבוא לכיתה ויאמר את הבדיחה הזו על עצמו, וכמה חבל שילד כזה מתוק נפגע עד עמקי נשמתו מבדיחה רדודה שכזו. חבל, מפני שאנו ההורים יכולנו למנוע זאת בקלות.
מנגד. לפני כעשור שנים הלכתי ברחוב, לפני הלכו שני ילדים, תאומים, בגילאי תשע/עשר, המשתייכים לחסידות מסוימת. מאחוריהם הלכו שני ילדים המשתייכים לחסידות אחרת ולגלגלו זה בפני זה על החסידות של שני הילדים ההולכים לפניהם. הלגלוג נעשה בכוונה מעט בקול, בכדי שההולכים ראשונה ישמעו את הלעג.
נדהמתי לראות כיצד הילדים הללו כלל לא נעלבו, לרגע לא התאדמו, לא הסתובבו להרים יד וכיוצא בזה. ממש לא, אלא שמעתי את אחד מן התאומים לוחש לאחיו לאוזן בזה הלשון: אתה שומע את הילדים שמאחורינו, אתה שומע שהם מנסים לצחוק עלינו, אתה יודע למה, כי הם מקנאים בנו.
כמה נפלא. משפט קצר, ממצה, קולע. הם לא נפגעו, לא נכנסו לדיכאון, לא החלו לרדוף ולהכות במלגלגים, לא החזירו משפט נגד כצפוי אצל ילדים, אלא פשוט מרחו שמן על המגן – והחץ שנשלח אליהם הופל, הוחלק אל הרצפה בחוסר תועלת. נדהמתי, מפני שפשוט לי שאת הכוח הזה הם קיבלו בבית, ההורים שלהם שמודעים ללעג המצוי בפיותיהם של הילדים, הקדימו רפואה למכה, והכינו אותם למציאות שבהכרח תבוא, שיהיו כאלה שילגלגו עליהם, ינסו לצחוק, למשוך את תשומת ליבם, אך דעו לכם, הכל בא מקנאה, כי מי שריק לו בפנים מתקנא באחרים, מי שחלש מנסה לחזק עצמו על ידי רמיסת האחר [ואף בזוגיות זה יכול להיות כך: מי שריק לו בפנים, מי שמרגיש חלש, מנסה לחזק במעט את עצמו על ידי דריכה על בן זוגו או בת זוגתו. וחבל. כי יש פתרון קל מאוד לבעיה מסוג זה, אך לא כאן המקום לפרט] – ומי שלא חסר לו, אין לו בשביל מה לקנאות באחרים. נפלא. [נושא זה שייך גם לגאווה הביתית שהורחב בספר בשבילך בני (פרק ז)]
העולה מן הדברים, אין צורך לשנות שמות משפחה, שמות פרטיים, בפרט שיש דברים שלא ניתן לשנות, כגון גובה, רוחב, צלקת במקום בולט, בעיות גופניות, כבד שמיעה ועוד, כל שעלינו לעשות, להקדים את התרופה למכה. לדבר על כך מראש, בצורה מזלזלת, מבדחת, ובכך להקנות לילדים שלנו חוסן מפני חיצים שיבואו נגדם בהמשך חייהם.
כמובן, שבדברים שאנחנו יכולים לטפל ולהביא את הילד למצב שלא יהיה בו החסרון שיכול לגרום לו לבושה, כגון גמגום, בעיות שמיעה או כל נושא רפואי אחר שאפשר למצוא לו מזור, ואפילו יישור שיניים, עלינו לדאוג בכל יכולתנו לפתור את הנושא, ולגרום כמה שפחות לילד להצטרך לעמוד במבחן המציאות מול הפגיעות הללו, הן פגיעות חברתיות, והן הפגיעה שלו כלפי עצמו, כאשר הוא מתוסכל ממראהו, וכדומה.
בהצלחה!!!
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.